"שמישהו יענה כבר לטלפון המזורגג הזה", נשמעו צעקות של אנשים
בסופרמרקט. אבל לימור עדיין שקועה בדילמה "לענות? לא לענות?".
היא לא רוצה שהוא יסבול. היא רוצה ללמד אותו לקח. שלא יקח אותה
כמובן מאליו יותר. אז היא התאהבה בו כמו שלא התאהבה באף אחד.
העריצה אותו כמו שאף אחד לא העריץ. ואחרי שלושה חודשים נפלאים
ביחד הוא פתאום נעלם לשבוע. חוזר ולא מסביר מה קרה לו. הוא בטח
בוגד בה. זאת האפשרות היחידה שהיא לקחה לעצמה.
"אם את לא עונה עכשיו... אני לא יודע מה אני יעשה לך!!" צעק
איש שנראה די מאיים לשניה. אבל השניה הזאת ארוכה מאוד. הוא לא
מפסיק להתקשר. כנראה הוא באמת צריך אותה למשהו. או שהוא סתם
חרמן.
"הלו?" היא החליטה לענות.
"לימור?? לימור! סוף סוף ענית לי!!".
"מה אתה כל כך להוט?".
"תקשיבי! הסתבכתי. הסתבכתי בגדול.".
"מה כבר עשית יניב?" שאלה באדישות.
"הם הולכים להרוג אותי!". צעק בפחד.
"מה? מי הולך להרוג אותך?"
"אני לא יכול לספר לך בטלפון. זה ארוך מדי. תפגשי אותי עוד 20
דקות ב'קפולסקי'. טוב?".
"טוב. ביי.".
היום נהרס. לא שהוא יכל להיות יום מושלם או משהו, אבל לחץ ענקי
נפל על לימור. במהירות יצאה מהסופרמרקט ונכנסה למכונית. "אז
חלב היום לא נקנה" חשבה לעצמה.
הגיעה ל'קפולסקי', התיישבה באחד השולחנות הרחוקים יותר,
והזמינה כוס מים. מגיע לה להרגע קצת מכל הלחץ הזה.
אחרי זמן קצר יניב הגיע. שיערו היה פרוע מתמיד. הוא התיישב
מולה, שתה מכוס המים שלה, נשם נשימה עמוקה והתחיל לדבר.
"רגע, רגע... תפסיק למלמל ותתחיל מההתחלה. ולאט." ציוותה
לימור.
"טוב. אז ככה, את זוכרת ששבוע שעבר פתאום הייתי חייב לנסוע
לאנשהו?".
"כן. לחברה החדשה שלך.".
"איזו חברה חדשה? עזבי. תקשיבי.".
"נו.".
"אז מצאתי עבודה לפני שנה. בהתחלה הייתי רק מעביר דברים. דברים
שרק אני יכול להעביר כי הם לא סומכים על שליחי הדואר או משהו
כזה. אז העברתי בשבילם. וזה היה כסף טוב וככה יכולתי לקנות את
הדירה..".
"ואיך זה קשור לשבוע שעבר?"
"תקשיבי. הם החליטו להעלות אותי בדרגה או וואטאבר והחליטו שאני
אעביר שקית עם 10,000 דולר לשותף שלהם שבאילת. והייתי צריך
לנסוע ב- 2 רכבות ו- 3 אוטובוסים. כדי שהסיכויים לתפוס אותי
יהיו קלושים.".
"סיכויים לתפוס אותך?" שאלה בלהיטות.
"כן. כי כנראה זה משהו לא חוקי. אבל כבר פחדתי מהם. הם ידעו
איפה אני גר והם ידעו מי את. פחדתי שהם יעשו לך משהו. אז
הסכמתי.".
"וכאן הסיפור מסתבך?"
"תקשיבי. כשעליתי על האוטובוס השני, עלה איתי איש עטוף
סמרטוטים, מלוכלך ומסריח, עם מלא שקיות עם אוכל ועיתונים
ישנים. שפשוט כל אחד היה רואה אותו ומרחם עליו. הוא נפל בזמן
שהנהג תקע ברקס. אז עזרתי לו לקום והוא התיישב לידי. הרגשתי לא
בנוח ורציתי כבר לעוף לאוטובוס האחרון. כשהתחנה שלי הגיעה
יצאתי משם עם השקית. מיהרתי לתחנה הבאה שלי ולא שמתי לב שבטעות
לקחתי את השקית הלא נכונה. השקית שלקחתי היתה מלאה בחתיכות
עיתון ישנות. בטח האיש המלוכלך מאושר עכשיו. אבל זה לא חשוב.
לפני שלוש שעות האנשים שביקשו ממני להעביר את הכסף התקשרו.
סיפרתי להם מה קרה בתקווה שהם יסלחו לי. כי לא נראה לי שכסף זה
הבעיה שלהם. והם איימו עלי ואמרו לי שאם אני לא מביא להם
10,000 דולר עד מחר בצהריים, הם רוצחים אותי. פשוט כך.".
"וממני אתה צריך עזרה? מאיפה אני אשיג לך עכשיו כל כך הרבה
כסף? אתה מתכוון לזכות בפיס או משהו כזה?".
"יש לי כבר 7,000 דולר מהחסכונות שלי בבנק. הם לא מאשרים לי
יותר.. חשבתי שאולי גם את תוציאי קצת..."
"3,000 דולר?".
"כן. בבקשה..."
"טוב. זה לא נראה כל כך הרבה כסף, יחסית ל- 10,000, בוא נאכל
משהו ואז נלך לבנק ואני אוציא כסף. טוב?".
"ואי! תודה! אני חייב לך!"
לימור ויניב אכלו את הארוחה אולי הכי טעימה שהם אכלו. כל הלחץ
הביא להם תאבון ענקי. אחרי הארוחה הם יצאו במכונית של יניב אל
הבנק הסמוך ולימור הוציאה כמבוקש 3,000 דולר. אומנם שלא בקלות.
היא היתה צריכה להסביר למנהל הבנק שהיא צריכה סכום כזה במזומן
מכיוון שהיא מתכוונת לנסוע לחו"ל, לחודשיים.
לימור הביאה ליניב את הכסף והוא נכנס למכונית שלו, אמר לה תודה
יפה, ונסע.
היא לא תראה אותו יותר לעולם.