מפשיט נפשי עירום, מפשפש באירועיי שעברתי היום
בוחן עצמי ללא כחל וסרק - לתוך גווני האפור חודר מבטי
נזכר גם בנקודות אור

ודווקא שעליתי על משכבי כשעיניי כבר עצומות,
כשנטשתי את שיריי למחר, ליום חדש,
מבזיקות לפתע בהכרתי מילות שיר
מצוות אותי להעיר עצמי, כרגע
לכותבן.

קם, כותב...
וחלק מהן, בורחות חומקות ממני
נעלמות חזרה לתוך הלא-מודע
כאילו לא דברו מתוכי לפני רגע בחשיכה.
ואצא לחפשן בפנסי שכיביתי, מאיר לתוך הכרתי
ואראה רק ים אפילה שוקט, צללו כדג לתוכו.

שואל עצמי: היש בזה מסר ?!

"ומה עם כל כתיבתי?!"
כמו דלקת שתוקפת בתחתיות נפשי ואני לא מפסיק לגרדה,
רק הולכת ומעמיקה לתוך תחתיותיי:
"ומה עם כל כתיבתי?!?"

והקול הפנימי עונה לי:
לכבות.
כבה תנור מילותיך בעיבן
- וותר על המילים,
נעל כסת הדיו
והיית אילם-נפש.

אז תפרוצנה בך מילים מתוך מקורן הלא נגלה
- מקורך
תזרומנה בדיו כיסופיך האמיתיים
מליבת ליבתך לתוך רבדי רבדי נפשך
בלבך בדמך
גועשות מתלבות תפרוצנה אצבעותיך לתוך דפים לבנים בתוליים
רוות כמיהתך לאמיתי
מאירות שבילך.