התעוררתי בבוקר  עם תחושת מועקה.
משהו יקרה היום,  אני כמעט בטוחה.
ירדתי למטה,  שתיתי קפה.
הפכתי עיתון, הדלקתי מחשב.
אין.

שום דבר לא קורה.

אך תחושת  האי נחת והאי שקט, התסכול.
החלו עולים, נתקעים בגרון.
הפה מתייבש, הבטן מתכווצת,
והחשש מתיישב בבית החזה,
בגובה כזה מוכר שלוחץ  ולוחץ.
אני בודקת דופק,  מאזינה לנשימה,
אני עדיין בסדר,  זה לא כל כך נורא.

אבל הדאגה מתחלפת , כפי שלפעמים קורה,
בבהלה ובחרדה.
למה שעמיתי הפסיכולוגים קוראים
PANIC ATTACK.

אוי אימאל'ה

אבל נסעתי לעבודה, רגלי קצת רועדות.
וכל הדרך חושבת   מה כבר יכול לקרות?
השוטר בניידת,  רומז לי לעצור.
ואני בליבי אומרת  אם זה רק זה,  זה באמת טוב מאוד.
אחר מסתבר שהוא אותי סתם מכיר,
וסימן לי לעצור כדי לשאול לשלומי.

נו בטח.

בעבודה מגיע טלפון "כל הכבוד יקירה,
עשית את זה בגדול.  אני כל כך גאה...."
ואני בשקט  ממלמלת מילות היסוס,
לא מקשיבה.  רק מתוך נימוס.
בפינה לחשושים, וליבי  שוב מחסיר פעימה.
ידי רועדות, בטני פרפרים ממיסה.
מגיע עציץ ענוד בברכה.
"צמחת וגדלת בינינו, אנו גאות בך נורא!"
ואני לא רואה,  לא קולטת מאום  
מה ? כל כך נורא שאני צריכה ניחום?

פקס מתיישב על שולחן, תצלום מוגדל מעיתון.
שמי מתנוסס שם  באותיות של קידוש לבנה.
כתבה ארוכה עם רשימה מוזרה,
של כמעט כל נבחרי האומה.
חמישיה פותחת ושמי,  שמי? בשורה ראשונה?
אני רואה טוב?
מישהו  שכנראה הכניס אותו לשם,
פשוט טעה.

ואני ממשיכה , מעיינת בו בעיתון,
מחפשת כתבות על תאונות ואסונות
ועל מודעות במסגרות שחורות.
אין! נושמת מחדש, ולוחשת תודה.

נו שיהיה.

אני לוחצת ידיים, מנידה ראש.
מרימה כוס לברכה, ועדיין בפיק ברכיים, בדריכות ממתינה.
ורק מאוחר בלילה  קלטתי בפעם הראשונה,
שאכן יש לי אינטואיציה
ומה שנקרא בלעז Premonition
למה שיכול  או עלול לקרות,
אך אלה לא חייבות להיות דווקא בשורות רעות.

התעוררתי בבוקר, שתיתי קפה,
פתחתי עיתון.
תודה לאל - אין.