כתיבה לגבי עצמי, המוזה שבאה.

 אני מקלידה את המילים האלו במקלדת,לא יודעת למה אני רושמת את
זה,במה זה יועיל לי בחיים.
פשוט מקלידה, מתוך הנאה? אולי.. מתוך צורך? אולי,מתוך רגש
פנימי שאם לא אפרוץ את הכתיבה ע"י המסך אני פשוט אתפוצץ או
שאכעס על עצמי? אולי...
 לא יודעת, אני מרגישה צורך לכתוב, הנה פה אני מקלידה מול
המסך את המילים הללו (דז'ה וו?
לא סתם)
 אני לא מנסה לכתוב בקלאסה פה ובשפה גבוהה, אני מנסה לכתוב
כמו שאני יודעת, כמו שאני מבינה, כשיש לי מוזה, אני בשוונג,
אפילו באמצע השיעור, אני מסתכלת בשעון ואני מתחילה לקבל מוזה
לסיפור חדש.
 בהתחלה אני טובה, טובה אפילו מאוד איך להתחיל את הסיפור,
כשיש לי את ההשראה,אבל איך לסיים את הסיפור? אני גרועה, פשוט
לא יודעת, פשוט תקוע לי המוח.
העיקר את ההשראה קיבלתי מהשעון (השעון בא כדוגמא)
לא יודעת, כזאת אני, לא סופרת משוררת לעתיד, למרות שממתי שאני
קטנה יש לי משהו מרתק לגבי העניין הזה, אבל לא יודעת... אולי.
אבל לא נראה לי שאפתח קריירה, המון עבודה.
צריך המון השראה, ויש פעמים שיש את ההשראה ויש פעמים שאני
תקועה ללא סיום.
והזיכרון שלי? אם אני לא כותבת את ההשראה לגבי הסיפור באותה
שנייה אני אשכח בכלל מה רציתי לרשום, עד כדי כך,
אני נערה [לא טיפוסית, בכל אופן-לא לדעתי] אבל הזיכרון שלי לא
גובר על זיכרון של אדם קשיש.

פשוט רציתי לשפוך את הלב... ייצא נחמד.