אמרתי בלבי,
כנות, להיות כן באמונתך
דווקא כשלא נעים להודות:
שהזיקה לאלהים עולה ויורדת
שהכיסופים אליו לא תמיד עזים
שלא תמיד שמי טוהר שמיי
ולפתע ימים אביך,
וקורה פעם, לעיתים רחוקות אומנם
שהלב פתאום ריק
ריקני סתמי כאילו לא כלום
וכל אמונתי רק מתויקת במגירות התודעה
ולאן הכל נעלם?!

והאיר לי לבי בשמחת כנות:
כן, תהיה כן
כן, אל תחשוש מהגילוי
אל תעמיד פנים של "אמונה עזה תמיד"
היה כן בפני עצמך, קודם בפני עצמך
זהו לעמוד עירום בפני אלהים שיודע הכל
ולהאמין בו,
זהו להתחיל להיות עניו
להכיר עצמך בעליבותך כמו שהינך
במורדותיך העמוקים, שמושכים אותך שוב ושוב מטה
להכיר בזה שאתה עוד רחוק רחוק רחוק מלהיות...
ואפילו לפנות אליו באמונה מתוך ביטול עצמי -
אין לך כעת כוח;
ובכל זאת -
זכית בכיסופים, בחסד אלהים
בהתמדה ודבקות לממשם
ואתה לא תיכנע!
לא תיכנע!

ובהתבוננות באותו ערב:
מפל אור זך         ירד משמייה
אל תוך לבי          מילאני ריווני
נשאני למרחבים מאירים  זכים
      נפתחים ללא גבול

זהו לחמי שנתת לי היום
אודה לך אבי לעולמי עולמים
אמן.