הוא הסתכל על התמונה של שניהם, כשהם עוד היו ביחד.
כשהוא חיבק אותה וניחם אותה בשעת צרה, כשהיא באה אליו ובכתה לו
כמה שרע לה, כמה שמר לה.
והוא - הוא דאג לה כל הזמן, התקשר אליה, שאל לשלומה, כל הזמן
היה לו אכפת לו ממנה, והיא... לא יודעת להעריך בן-אדם טוב גם
כשהוא מול האף שלה.
אבל הוא אהב אותה כ"כ,אהבתו כלפיה הייתה עזה, זה לא היה הדדי,
והוא ידע זאת, הוא ניסה להיקשר אליה, להראות לה שהוא בן-אדם
טוב, אבל כמו פעם איכזבה מחדש "אני לא אוהבת אותך".
ולהודות לא הודתה לו פעם אחת, ששמע את כל צרותיה, והיא... היא
אף פעם לא עזרה לו.
אלפי בנות חיכו לו שם, אך הוא רצה רק אותה.
וסופו היה מר.
היא עזבה לחו"ל אי שם בלי להיפרד, והוא קלט את זה מתוך מכתב,
מכתב בודד שאומר "עזבתי לתמיד, ביי" לא אוהבת, לא לאן, לא
אשמור על קשר, לא כלום.
בשיא האדישות רשמה את המכתב, בלי רגש, בלי יחס, אך אולי זה מה
שהיא רצתה? שככה הוא ישכח אותה ולא יזכור אותה כבן-אדם טוב.
אך הוא מסתכל בתמונתה, כמה הוא אוהב אותה כמה.
לא יכול יותר.


פשוט לא יכול.