"את תמצאי מישהוא אחר", הוא אמר ואני הרגשתי את אלפי הזבובים
משתלטים לי על הבטן.
כל ההתחלה, כל הרגעים ,הכל רץ בראש כמו איזה סרט רע במיוחד
שבטוח ביים פולנסקי.
מוזר, אבל אני לא מצליחה לדמיין את הפנים שלך עכשיו, כאילו מי
שנמחק מהלב נמחק גם מהראש.
איזו יפה אני, באמת, כזו סקסית, והאיפור השחור, איזו מלנכוליה,
פוזה.
כמה יפה הייתי איתך, הפעמים היחידות שהייתי יפה היו איתך, עצוב
לי.
זו בטוח היתה המתנה שלך ליומולדת שלי- הדרמה משתלטת עלי, ואיזה
צורך לא ברור גורם לי לחטט במגירות נאנקות ולדלות משם רגעי
אושר של עבר.
מכתב מודפס במכונת כתיבה גורם לי לבכות ללא שליטה,אלוהים
שמישהו יסביר לי מה עצוב כל כך במכונות כתיבה.
התחילה לכאוב לי היד, אולי זה כמו שכורתים אברים, שמרגישים את
זה כואב?
את השיר שלנו, מתובל בבקבוק וודקה לימון, אני שומעת הרבה, אולי
אם אשמע את זה מספיק זה ימאס, כמו שוקולד, כמוני.
אולי גם אתה עצוב? כואב לך? תן לי נחמת אגו לפחות, ליטוף קטן
לגאווה השבורה שלי.
כתרפיה לא מובנת אני מסתכלת על התמונות שלך מידי פעם, מציצה
בהחבא, איפשהו עמוק אני יודעת שזה קצת לא בסדר.
וזהו, נסכם? ניתן איזה סוף שאנשים יוכלו לעכל?
לא.