[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עידן סול
/
סקס ותו לא

אני שונא את הקיץ. זה לאו דווקא עניין החום. זאת השמש, הבוהק,
האור החזק והמסנוור. כאילו רוצה השמש לגרום לנו לראות הכל טוב
יותר וברור יותר אבל נכשלת במעשיה. מגזימה במינון. ואז
מסנוורת.
אומרים שהצבעים אמיתיים יותר בחורף. שהכל לא בהיר מדיי,
שהפיגמנט יותר ברור. ואני חושב לעצמי  שבעצם בחורף אפשר לבחון
דברים. לא צריך להסיט מבט. לא מסתנוורים.

את אתי הכרתי באוניברסיטה באחת ההרצאות. זה היה סוף הקיץ
והיינו מדברים לפעמים בהפסקה על סיגריה.  
קשה היה לפספס אותה. לא היה גבר שלא היה מת ולו רק פעם אחת
בחיים לשכב אתה. ואפילו הגבר הכי רומנטי וזה ש"לא עושה סקס בלי
אהבה"  לא יוכל לעמוד בפני גופה החטוב.  
האהבה אינה עוד באותו רגע אלא איזה יצור חד תאי, מיקרוני ולא
מפותח.
פגשתי אותה בספרייה אחרי ההרצאה. זה היה לקראת הצהרים והייתי
די מותש מכל היום. הזיעה נדבקה לכל חלקה אפשרית והקור של
הספרייה היה בהחלט יכול להיכנס באותו הרגע לרשימת הדברים
הטובים בחיים. עליתי לקומה השנייה, עובר על פני סטודנטים שכבר
הספיקו להשוות טמפרטורות עם מזג האוויר שבספרייה, ואז ראיתי
אותה. היא היתה לבד. בשולחן של שניים. שערה הבהיר היה אסוף,
וגלש לפנים על כתפה השמאלית.
חולצתה היתה כה צמודה וקשה היה שלא להבחין בחזה הגדול שהזדקר
מגופה הקטנטן. יש כאלה שהיו אומרים שהוא מלאכותי.
"היי", אמרתי במבוכה. היא הרימה ראשה מהמחברות והסתכלה בי.
"היי, מה העניינים ?" אמרה.
"לא משהו", עניתי .  
"ההרצאה היתה זוועתית. לא הבנתי מילה." ואני חושב לעצמי :
שיחות הסרק האלה. אין בהן כלום. פשוט כלום. ואי אפשר בלעדיהן.
ואולי הן בעצם הכל.
ואולי מה שמבדיל אותנו מבעלי החיים אלו אותן שיחות סרק.
"כן. באמת היה נורא. סינית. פשוט סינית." אמרה. הייתה שתיקה.
ואז, כמו מתוך איזה סרט טלוויזיה לא מוצלח עם סטודנטים לבושים
בג'ינס וטי שירט שגרים במעונות ומשחקים פוטבול, אמרתי לה :
"את רוב החומר אני די מבין. את רוצה שנשב פעם ללמוד יחד?" ואני
חושב לעצמי : כמה דגש צריך לשים על המילה "ללמוד"?  
"למה אתה כל כך נחמד אליי? למה כל כך אכפת לך ממני?" שאלה ומין
מבט של תמיהה מהולה ביהירות היה על פניה.
חשתי חוסר אונים. היא הרי מבינה את הכוונות שלי. ברור שהיא
מבינה. והמשפט הזה נועד לנפנף אותי. לגרום לי להבין שזיון בטח
שלא יצא מכאן.
אני משפיל מבט ושטיח הספרייה האדום נראה אדום יותר מתמיד. אבל
באותו הרגע אני פותח במתקפת נגד ואומר לה :"כי אולי יש לי
אינטרס".  אפילו בסרטי הטלוויזיה הגיבור היה חוטף איזו סטירה
מצלצלת שלא היתה משאירה מקום לספק לגבי התפתחות הרומן שעוד לא
התחיל.
"אני אוהבת גברים אינטרסנטיים", היא אומרת כאילו כל השיחה הזו
היא חיכתה לומר לי שהיא בעצם רוצה אותי והכל היה רק פעולת הסחה
או מעין משחק חיזור.
ואני חושב, אולי אנחנו באמת חיות.

אתי דאגה להבהיר לי בחודש הראשון השכם וערב  שהיחסים שלנו
מושתתים על הסקס ועליו בלבד ושהיא אדם חסר רגשות. שהחיים עשו
אותה ככה.
היא אחת הבחורות היותר עצמאיות שפגשתי. עובדת, לומדת, ושומרת
על הגוף שלה בצורה אובססיבית כמעט. היא נפרדה מהוריה בגיל 18,
עם מכונית ספורט אדומה שאביה קנה לה, כאילו מרמז לה שהוא שולח
אותה לדרכה. כבר ארבע שנים שהיא גרה לבד ומשלמת שכר דירה
בעצמה. אולי התבגרה מהר מדי.
לעתים לא ידעתי אם לקנא בה או לרחם עליה שהיא בודדה.
היא נכוותה לא פעם מקשרים קודמים, ולפי דעתי פשוט לא בחרה את
האנשים הנכונים. היה איזה דוגמן שחשב שהיא לעולם לא תהיה מספיק
יפה בשבילו, ולא תוכל להתחרות בחברותיו הדוגמניות. או טיפוס
תמהוני ששתה ועישן יותר מדי גראס, והיה אלים כלפיה. והיו עוד
הרבה, כך שמעתי, למרות שלכל אחד סיפרה שהוא "רק השני שלה".
היתה באה אליי בלילה, נכנסת עם האוטו האדום הספורטיבי לחנייה,
ויוצאת לבושה בג'ינס צמוד עם גזרה נמוכה שחושפת בטן מושלמת.
היא לא בחורה טיפשה. לפחות לא מאד טיפשה. לי תמיד יש דרישות
אינטלקטואליות גבוהות מנשים  אבל זה לא היה חשוב כעת.
כשהיינו רואים סרט, מכוסים בשמיכה כדי להתגונן מפני המזגן, לא
היינו מגיעים אף פעם לסוף. ידה של אתי מצאה את דרכה לכיוון
מכנסיי הרבה קודם. ומשם, הדרך למיטה היתה קצרה.
ללמוד לא יצא לנו ממש. גם אם פה ושם ניסינו, זה בדרך כלל היה
נפסק בהכרזה שלה :"טוב. למדנו מספיק. בוא נזדיין". ואני במצב
כזה מרים דגל לבן. תרתי משמע.

התאהבתי בה. ללא ספק. הסתנוורתי מיופייה. התאהבתי בחופשיות
שלה. בפתיחות. היא ייצגה בשבילי את החופש. את הקיץ.
אני יודע שהתאהבתי בה גם אם אני מתכחש לזה לפעמים. אני מכיר את
עצמי, ברגע שאני מוצא את עצמי מסתכל על בחורה כשהיא ישנה, ולא
יכול להתאפק מלנשק לה על המצח,  אז אני יודע - התאהבתי.

עברו ימים, ויותר ויותר הרגשתי שאתי לא ממש צריכה אותי. שאני
לא יותר ממשחק, שעשוע, להעביר אתו את הזמן.  הרגשתי שאני
בעדיפות שנייה, ושצריך לחתוך.

אמרתי לה שאולי כדאי שניפרד כי היחסים שלנו גם ככה מושתתים רק
על סקס כמו שהיא דאגה להבהיר, ושאולי כדאי שנלך כל אחד לדרכו
ונחפש אהבה משמעותית.
את הצעקות שחטפתי  אני לא אשכח. חומת הזכוכית שבנתה סביבה
התנפצה לרסיסים.
"מה, אתה חושב שאני אתך חודשיים סתם?","אתה לא קולט שנקשרתי
אלייך?" , "אתה חרא. זה מה שאתה. כמו כולם".
דמעות אמיתיות היו בעיניה. הפס השחור שעשתה בבוקר נמרח כאילו
נועד מלכתחילה להדגיש את העובדה שהיא בוכה - אם חס וחלילה
פספסתי. כאילו מוכרים אותו תחת השם : "מדגיש דמעות", ולא כפריט
איפור.
פתאום לא ידעתי אם להיות מאושר שהיא רוצה אותי או לכעוס על כך
שהיא שברה לי מיתוס. שהיא בעצם לא אותה  בחורה שדמיינתי
ושבעצם, כולן אותו הדבר.
"אבל את אמרת שאת חסרת רגשות,  אמרת שאת לא נקשרת, שאת לא
יודעת מה זאת אהבה, שהיחסים שלנו זה סקס ותו לא". צעקתי.
"תסתום וזהו" היא אמרה, והדמעות שוטפות את לחייה.
"פשוט תסתום. אתה לא מבין כלום."
באמת לא הבנתי.
התנשקנו.
ובחוץ כבר היה סתיו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה אוכל אפרוח
וורוד וחטוב
ששוקל 199
קילו?

כל מה שהוא
רוצה


ערפד מהורהר
משתזף


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/10/03 17:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידן סול

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה