היא אמרה שהיא הקדישה לי פיסקה. יופי. פיסקה. אני אמור להרגיש
עכשיו משמעותי בחייה, או בכלל לא? מה זה צריך להיות? כל
הזיונים שלה בספר, ואני גיבור פאראנואידי של קנוניה דבילית,
ורק מקבל פיסקה. אני כועס, בטח שאני כועס, איך אני לא אכעס. לא
הייתם כועסים אם הייתם מרגישים שרוצים לזיין אתכם, אז שולחים
עליכם מישהי להזדיין איתה? לא שזה רע, אבל תאמת, לא היו משהו.
כל הזמן הרגשתי שהיא לא ממש נותנת את עצמה. לא את כולה. היא
משאירה איזה מקום פרטי רק שלה. לאלה שהיא לא משקרת להם כל
הזמן. טוב קחי פסקה בחזרה.