ציפור קטנה על אדן חלוני התיישבה, חברותיה אף הן התאספו לידה.
חשבתי על מה שיחתן יכולה להיות. אולי על בעליהן, ואולי, אולי
על גוזליהן שבקן, וכך כל יום התאספו ציפורים על יד חלוני, כל
יום. בדיוק באותה השעה, התאספו הן וניהלו שיחה ארוכה-ארוכה...
אך יום אחד לא חזרו עוד ציפורים אל חדרי. חדרי התרוקן. או אולי
הן עוד נמצאות שם, אותן ציפורים קטנטנות. אולי מדברות על אותו
חייל שבחדרי נהגו הן לראות. אך את זאת לא אדע לעולם,
הלכתי לצבא. הלכתי, אך לא אחזור לעולם. לא אחזור אל ביתי, לא
אחזור אל הקן.
הלכתי אל הצבא. הייתי ילד קטן ותמים. נהרגתי שם. ועכשיו יכול
אני רק לדמיין את אותן ציפורים, שעל אדן חלוני מתיישבות,
ומתאבלות אף הן...