הרגשה מוזרה.
לא יכולה להסביר...
ניסיתי לרמוז לך, כדי שאולי תנסה לעזור,
אולי, בטעות, אני ארגיש שבכל זאת יש מישהו שאכפת לו.
"מופנמת", "עניינית" - מילים. את האמת, אני בכלל לא יודעת מה
הן אומרות.
פעם ידעתי...
אבל אני מנסה לזרום בשיחה ולהעביר נושא.
לא רוצה שתדאג לי.
אז אני בדיכאון. יעבור. בסופו של דבר, או אולי לא?
לא יודעת, זה לא חשוב כרגע.
החשוב ביותר זה לגרום לך להרגע.
אל תתקשר, זה בסדר. גם אל תדאג לי יותר מדי. אני אחיה, בסופו
של דבר.
אני מאמינה שהחיים מתחילים רק אחרי המוות, ז"א שכרגע אנחנו לא
חיים.
אבל חשבתי על זה, ואם זה ככה, אז מה אנחנו עכשיו, מתים?
אני מסבכת את עצמי...
זה מתחיל להפחיד אותי.
שאלתי חברה מה זה "מופנם".
היא אמרה שזה בנאדם סגור שלא מדבר על הרגשות שלו. אני מופנמת?
אני סתם לא אוהבת לשתף אנשים.
לא אוהבת להיות לבד. הבעיה היא שאני לא אוהבת להיות עם.
מה עושים? אני לא יכולה יותר.
הוא לא מבין, הוא לא מבין שמה שגורם לי להיות ככה זה החיים. או
המוות?
הרי קודם אמרתי שאנחנו לא חיים, אז...?
די, אני שוב מסתבכת. למה אני לא יכולה להוציא משפט שלם בלי
לגלוש לנושאים אחרים? חיים או מתים.
לא קרה כלום.
אתה בסדר, הכל מושלם.
מה לעשות שאני הדבר הפחות יפה שנמצא בעולם?
אני לא מושלמת, ומי שיגיד שכן - ישקר, כי הרי אין דברים
מושלמים בעולם, או שבעצם יש?
וכל הזמן הזה שקרו לי?
לא! אני לא מאמינה...
די, נלך לישון.
נקום מחר בבוקר. בעצם, זה כבר יהיה ערב.
אלא אם כן אתם מחשיבים את שעה 4 כבוקר. תלוי איפה גרים...
לא משנה, נלך לאיבוד בתוך חלום או שניים.
בחלומות אפשר אפילו לשחות בלי להרטב.
בחלומות אפשר לא לחשוב על כל מה שיושב לך על הלב.
בחלומות, לא צריך להתאהב...