למיכל שלי


"אז איך את עם הצעות מגונות בימים טרופים אלו?" שאלתי אותה.
פותחת את השיחה מלאת בטחון למרות ליבי ההולם.
"למה , מה קרה?!" היא מגיבה בחיוך טלפוני שאני לא יכולה שלא
להעריץ. והתשובה שלי צפויה מראש.
"טוב, אז אבא ואמא נוסעים לחרמון ליומיים, רועי בסוף החליט
שהוא נוסע איתם, ענת נשארה בחיפה ללמוד לבחינה וככה נשארתי
אני, כולי לבד, הבית שלי ריק לגמרי והמיטה שלי כ"כ קרה..."
אני עוצרת לשניה. נהנית לרגע מתחילת המשחק.
"אני... אני... אני...", בחיוך מתגבר אני מקשיבה לה מגמגמת
מצידו השני של הקן. התלבטות קלה, ואח"כ נופלת החלטה לדבוק בצד
הקליל של השיחה.
"נו! בואי! מזמן לא ראיתי אותך ואני מתגעגעת!" אני מפסיקה כדי
לנשום ולא מצליחה לעמוד בפיתוי:" את יכולה לישון בחדר של אחי
אם את מפחדת שאני אאנוס אותך באמצע הלילה".
"לא!", היא מזדעקת פתאום, כושר הדיבור שלה חוזר אליה במהירות
מפתיעה, "אני דווקא בונה על זה". היא מחניקה גיחוך, ואני יודעת
שזה לעולם לא יקרה.
"אם ככה..." אני זורקת את המשפט לאוויר...
"די! את לא עושה לי את זה! אני חייבת להיות באסף הרופא יום
רביעי על הבוקר".
"למה? את בהריון?" צחוק טלפוני מתחיל להבנות.
"בת זונה" היא מסננת, ואני לא מצליחה לעצור בעצמי- אני צוחקת,
ואז היא צוחקת. כ"כ קל לעשות אותה מאושרת.
"די, את יודעת שאת רוצה לבוא, אני יודעת שאת רוצה לבוא, אני
רוצה שתבואי, כולם רוצים הכל, ורק את עם השטויות שלך ..."
"אוף! תשתקי שניה! תני לי לחשוב". ואז דממה. היא חייבת שקט כדי
לחשוב ברצינות, אפילו אם זה אומר זמן מת. איזה קטע מוזר שיכול
לעבור חלק רק אצלה בראש. אבל לי אין כוח אליה עכשיו. המהלך הבא
שלי.
"כחול או ירוק?"
"מה?... המממ... כחול."
"כחול, נכון? יופי". רעש של דלת ארון נטרקת.
" מה אמרתי כרגע?"
"עזרת לי לבחור פיג'מת סאטן מהארון"
"את עושה את זה בכוונה נכון?"
"את מה? את הסאטן או את הארון?"
"אהה! אני שונאת אותך!"
" לא נכון, את אוהבת אותי. אל תענה ברעך עד שקר. זו מצווה
מהתורה".
" אה, הבנתי. ואני מניחה שאם אני לא אקיים אותה, אני בטוח אצלה
בגיהנום".
"יקרה שלי, את גם ככה שווארמה מהלכת".
"תודה לך, הוי מלכת התום והטוהר".
"אין בעיה, כפרה, תמיד כאן כדי לסייע לחוטאים כמוך"
"ממש נכס".
ואז שקט. ושני חיוכים טלפונים אוהבים נפגשים שוב , רק אלוהים
יודע איפה.
"נו?" אני קוטעת את הדממה.
"מה נו?" היא מתנערת.
"את חולה. על מה בדיוק אנחנו מדברות בחצי שעה האחרונה, את
מוכנה בבקשה להגיד לי?!"
"אני מתגעגעת אליך כמו מטורפת." אני מפסיקה לנשום, ולא מצליחה
להחליט אם היא עלתה עליי והחליטה גם  להצטרף למשחק. הנשיפה
שנתקעה בגרוני מוצאת את דרכה החוצה בצורת אנחה.
"יש לי הרגשה שעומד לבוא "אבל" בהמשך המשפט וזה לא מוצא חן
בעיניי. אל תדחי אותי".
"רק כדי להזכיר לך, אהובה (היא מחייכת שוב, אני מרגישה אותה),
את זאת שדוחה אותי כל פעם מחדש".
"מאיה..."
"בסדר, בסדר, אני יודעת."
" אני עדיין מחכה לתשובה"
"את יודעת בדיוק למה אני לא יכולה לבוא לישון אצלך. את זוכרת
מה קרה פעם שעברה"
"עברנו את זה"
"את עברת את זה". ואני לא יודעת איך להמשיך מכאן. היא אומרת
לי את כל הדברים שאני חושבת להגיד לה, רק שהיא לא מפחדת.
והשיחה פתאום הופכת למפחידה מדי בשבילי.
"כן. עברתי את זה. את יודעת שאני לא כזאת, מאיה, ואני כ"כ
מצטערת שזה קרה."
"מיכל?"
"הממממ?"
"את הולכת לגיהנום יחד איתי". ניתוק.
עדיין מחזיקה את השפופרת בידי , חיוך מתחיל להתפשט על פניי.
אני מחייכת לתוך הטלפון, והחיוך כ"כ רחב, ומתפשט, וכובש- שאני
כבר לא מרגישה אותי. אני רק יכולה להרגיש דמעות.