הכל קרה כשאחיינית שלי הכינה את הפירה של יום כיפורים בצהריים.
בחוץ - הרגיש כמו מדבר סהרה, ובפנים - אני נעלבתי מילדה בכיתה
ג' - אבל באמת נעלבתי...
בדרך העולה לפרדס חנה, צהריים, ואני עומדת כאן, רבה, בתוך בית
שהוא לא שלי, עם ילדה בכיתה ג', על פירה.
היה בא לי סתם גם למעוך תפוחי אדמה - לעשות משהו.
מאז שאני פה, כנראה ירדו לי כמה "פחמנים דואים" במח מאוטובוסים
של דן, ברחובות מסריחים, אהובים...
ונעשתי זומבי כזה, כמו בסיפורים... ז-ו-מ-ב-י מהלך על שתיים,
נוטה לארבע, שלא מדבר הרבה ושזז בד"כ מספה לכורסא, למיטה,
לכיסא, למקרר, תוקע איזה נאד, ובחזרה,
בוהה במסך, יש איזו נקודה שנעלמת וחוזרת חזרה.