אהבתי אותו. מהרגע הראשון ידעתי את זה. אהבתי אותו יותר ממה
שאהבתי אי-פעם בחיים שלי, וזה עוד בקושי חודש אחרי שראיתי אותו
בפעם הראשונה. ואולי אפילו זה לא, אולי זה היה רק שבוע, אולי
רק יום, רק שעה. אי אפשר לא לאהוב אותו. אם תסתכלו בעיניים
השחורות העמוקות האלה שלו תדעו על מה אני מדברת. כשהוא מסתכל
עלי אני מרגישה איך אני נמשכת אליו ללא שליטה. אני אוהבת
אותו.

הוא הגיע לכאן לא ממזמן, מאיזשהו מקום רחוק ומבודד. "מבודד"
הוא מדגיש "אבל לא פרימיטיבי". ובאמת הוא היה מספר לי על כל
הטלויזיות והמחשבים והטכנולוגיה המדהימה שהייתה להם שם, כאן
אפשר רק לחלום על כל כך הרבה דברים משוכללים. אבל, למרות כל
הטלויזיות והמחשבים הוא השתעמם שם. בעצם, הוא הגיע לכאן כי הוא
ראה באחת הטלווזיות הגדולות שלהם שיש כאן הרבה אקשן. אני דווקא
לא מסכימה איתו כל כך: גם אם קורים פה דברים הם לא נוגעים בך,
הם עוברים מהר מדי, עד כדי כך שאפילו לא מספיקים להרגיש אותם.
מרוב אקשן אתה נשאר משועמם.
לא סיפרתי לו שאני חושבת ככה, פחדתי שהוא יבין שבכלל לא נחמד
כאן ויחזור למקום המבודד
הזה שלו.
אני לא יודעת אם זה בגלל שלא אמרתי לו, או שהוא עדיין לא התרגל
לכל האקשן, או סתם חשב שזה כיף, אבל הוא נשאר כאן כמה זמן. וכל
הזמן הזה היינו שנינו ביחד. רוב הזמן לא דיברנו, כי הוא אמר
שדיבורים זה סתם וצריך לעשות מעשים. אז עשינו מעשים.
עשינו דברים לא רק בשבילנו אלא גם בשביל כולם כדי לא להיות
אגואיסטים. למשל, היינו מחלקים גלידה לילדים ברחוב. את הגלידה
הכנו לבד ממתכון שהוא הביא מהמקום הזה שהוא בא ממנו. האמת היא
שהוא היה זה שהכין את הגלידה כי אסור היה לו לגלות לי את
המתכון. הוא אמר ששם זה כמו "סודות מדינה" ובגלל זה אסור לו
לספר. אז בעצם לא הייתי עושה הרבה, אבל זה היה כיף בכל
אופן.נורא אהבתי את הימים שבהם חילקנו גלידה.

אבל אהבתי יותר כשהיינו שנינו לבד. בלי כל הילדים מסביב. אז
היינו עושים מעשים מסוג אחר.
אז אהבתי אותו הכי הרבה.
בהתחלה היינו שומרים קצת מרחק. סה"כ בקושי הכרנו וזה לא מכובד
ישר להזדיין עם אנשים שלא מכירים. אז היינו סתם שוכבים מחובקים
ושותקים. אבל באיזשהו שלב רצינו לעשות יותר אז עשינו את זה. זה
דווקא היה ממש כיף, ולשניה הצטערתי שחיכיתי עד עכשיו, אבל הוא
אמר שככה זה יותר מיוחד...

מאז אחד הדברים שהכי היינו אוהבים לעשות זה לשכב במיטה שלי
ולהזדיין. לפעמים היינו שוכחים בגלל זה להכין את הגלידה ואז לא
היה לנו מה לחלק לילדים. הם היו מתעצבנים הילדים האלה, והוא
היה מחייך אליהם את החיוך האלוהי הזה שלו, ותוך שניה הם היו
שוכחים הכל וחוזרים לשחק.

פעם ביקשתי ממנו שיקח אותי למקום הזה שהוא בא ממנו. רציתי
לראות את כל ההמצאות המדהימות שהוא סיפר לי עליהן ולנסות להפוך
לאזרחית כדי שהוא יוכל לגלות לי את המתכון של הגלידה בלי לחשוף
"סודות מדינה". הוא אמר שנורא קשה להגיע לשם אבל אני התעקשתי
ואז הוא אמר שאולי ניסע לשם בהזדמנות, אבל עכשיו הוא מעדיף
להשאר איתי כאן.
אני חושבת שהוא נבהל אז ממשהו כי הוא לא עזב אותי לבד במשך כמה
שבועות. הוא היה מתחבא מתחת למיטה שלי כשאבא היה נכנס אלי לחדר
בשביל לשאול מה נשמע. הוא  היה כל כך מבוהל שהוא אפילו שכח
להתקשר אליו הבייתה כדי להודיע להם שהוא איתי. גם כשהזכרתי לו
הוא לא ממש התייחס ואמר שיש לנו דברים יותר חשובים לעשות.
אפילו כשהוא הכין את הגלידה הוא שכח להגיד לי ללכת ככה שראיתי
הכל. טוב, כמעט הכל. הוא נזכר ברגע האחרון לבקש ממני להסתובב.
אחרי הגלידה הוא פחד אפילו יותר. אני חושבת שהוא פחד שיכעסו
עליו כי אני יודעת "סודות מדינה" אבל כששאלתי אותו הוא לא ענה
לי ונבהל אפילו יותר.
בלילה ההוא פתאום התעוררתי, סתם ככה, אפילו לא בגלל חלום. הוא
מייד הרגיש שזזתי והתעורר גם הוא. נראה לי שהוא בכלל לא ישן.
כשיצאתי מהמיטה הוא שאל לאן אני הולכת וקם בשביל ללכת איתי.
אמרתי לו להשאר לישון כי זה ממש אידיוטי אם הוא רוצה לבוא איתי
גם להשתין. ראיתי שזה לא מצא חן בעיניו אבל באמת שהוא לא יכל
לעשות כלום.
כשחזרתי למיטה הרגשתי שמשהו אצלו מוזר. היה לו מבט עצוב
בעיניים, כאילו הוא מת לבכות אבל ממש מתבייש. הוא הסביר שקראו
לו ושהוא חייב לחזור לשם, למקום המבודד ההוא שממנו הוא בא.
שמחתי ורציתי לבוא איתו אבל הוא אמר שזה לא הזמן המתאים ושהוא
יחזור מהר. הוא רק צריך להסביר להם שם שמאוד חשוב שהוא ישאר
כאן. לא ידעתי אם זה בגללי או בגלל האקשן אבל הוא ממש לא רצה
לחזור לשם.

למחרת הוא כבר הלך. היה לי מאוד עצוב בלעדיו. זה לא רק הגלידה
והזיונים שכבר לא היו אלא הכל, ממש כל דבר שעשיתי. ניסיתי
להזכר בשם המקום המבודד ההוא שממנו הוא בא כדי שאולי אני אגיע
לשם ואעשה לו הפתעה. אבל כל כמה שניסיתי לא הצלחתי. ואף אחד
אחר שהכרתי לא ידע על מה אני מדברת. טוב נו, הרי הם לא הכירו
אותו כמוני, הוא הרי היה איתי.
הייתי הולכת בכל המקומות שחילקנו בהם גלידה ומחייכת כשהילדים
בכלל לא זיהו אותי וסתם המשיכו לשחק. לפעמים היה נדמה לי שאני
רואה אותו מציץ בי מעבר לכביש. אבל כשהייתי מסתכלת הוא כבר לא
היה שם. לפעמים הייתי דואגת לו, כי הרי אולי האנשים שם לא ידעו
שהוא לא התכוון לגלות לי "סודות מדינה" והחליטו לשים אותו בכלא
בגלל שהוא בוגד. אבל תמיד כשהייתי נלחצת ממש, הייתי רואה אותו
לשניה, מחייך אלי מעבר לכביש, ויודעת שהוא עוד מעט חוזר. הוא
רק צריך להסביר להם שם למה זה חשוב שהוא יהיה כאן.

ופעם אחת כשראיתי אותו, פשוט הרגשתי שהוא באמת שם. ידעתי שהגיע
הזמן שנהיה שוב ביחד. רצתי אליו מעבר לכביש, כשאני טובעת
בעיניים השחורות שלו שמשכו אותי אליו בכוח. המרחק ביננו היה
ממש גדול אבל המשכתי לרוץ כי ידעתי שאני אצליח להגיע אליו.
ואז... פתאום - החיוך שלו הפך למבט עצוב, בודד, ואני נעצרתי
קפואה ולא מבינה, באמצע הכביש, כשרק מטרים ספורים מבדילים
ביננו. הוא צעק משהו, אני לא בטוחה, נדמה לי שזה היה "לא",
"לא" כזה מיואש וכואב. אבל אני לא ממש יודעת זה כבר היה הדבר
האחרון ששמעתי.

לא.