ברחתי. ברחתי מכולם.
טיילתי להנאתי. היה חם. מאוד חם. שוקי ליקק אותי בהנאה כאשר
קיבל עוד שווארמה עסיסית. אכלתי בטירוף את הפיתה, הייתי נורא
רעבה. כבר שלושה ימים שלא נגעתי בכלום, חוץ מאיזה ביגלה שמצאתי
בפח הזבל אתמול. לשוקי מצאתי אוכל בכל מקום. תתפלאו כמה אוכל
טוב אנשים זורקים. אומללה שכמוני. כדי להשיג את הפיתה, הייתי
חייבת לעמוד ברמזור עם כוס פלסטיק ולבקש... אנשים טובים נתנו.
והיו כאלה שסגרו בפניי את חלון רכבם. חוצפנים. זה נכון שאני
יכולה למצוא עבודה, אבל אני צעירה מדי - ילדונת. רק בת 15.
ברחתי מהבית. נשבר לי מאבא, שמרביץ לי כל היום, ומאמא
הקנטרנית, שחושבת שנולדתי להיות העוזרת הצמודה שלה. ומעוד אחד
- השכן החרמן שלי, שכל פעם מנסה להתעסק עימי - לא מתאים לי. לא
מתאים לי בכלל. אז ארזתי תיק ושברתי את החזיר מהחרסינה, והנה,
אני כאן, בעיר הקודש. אולי כאן יהיה לי טוב.
בשבוע הראשון הסתדרתי יפה מאוד - ישנתי באכסניה, אכלתי במסעדות
- אבל זה נגמר. נגמרו לי כל המזומנים. אז נאלצתי לקבץ, כן.
מישהו לא מכיר את אותם אומללים ברמזורים? אז אני אחת מהם.
אני חייבת להסתדר, חייבת. עכשיו אלך לחפש לי ספסל "חמים" כדי
שיהיה לי היכן לישון בלילה. בלילה קר. אתחמם עם שוקי ביחד,
אחבק אותו חזק-חזק, ואז יהיה לי חם. מחר אקום מוקדם. אחפש
עבודה.
כל המשפחה שלי כל כך מטומטמת. הם אפילו לא באו לחפש אותי. לאף
אחד לא אכפת ממני. אז מה, גם לי לא אכפת מאף אחד.