באחד מן הימים, קבלנו עציץ ירוק-ירוק, עם עלים גדולים ויפים.
תמיד היה נראה יפה וחזק, והוסיף לחדר מראה מאוד מיוחד.
העציץ עומד לו בחורף, בסתיו, באביב ובקיץ, תמיד באותו הצבע,
אין אפילו סימן לריקבון או ליובש, לעומת שאר הצמחים, שלמרות
הטיפול המסור הם תמיד מאכזבים פעם, אם איזה עלה נקרע לו טיפה
או אם הצבע הירוק המדהים הופך לירוק חיוור, וגסיסתו היא רק
עניין של זמן.
אפילו הכנימות האכזריות, שלפעמים פושטות באכזריות על הצמחים
היקרים שלנו ושודדות את לשדם, אינן מזיקות לו, כלא היו על
העציץ המיוחד.
אני, בתור ילד משכונה ממוצעת באזור הדרום, קצת חיוור וקצת בהיר
כבן ליוצאי מזרח אירופה, אינני כל כך מסתדר עם בני עדות המזרח
השחומים והחזקים יותר. תמיד קנאתי בעציץ, איך למרות כל התלאות
של הטבע הוא עומד איתן, אז החלטתי שהעציץ יהיה המורה שלי
לחיים. כמו שהוא עומד חזק לו, ככה גם אני אהיה כנגד הילדים
המקניטים.
אני הולך לי ברחוב ופתאום מגיח הילד המופרע של השכנים וצועק
לעברי: "היי, אשכנזי, יש לך שקל?"
אני אומר לו: "לא, אין לי, וגם אם היה לי - לא הייתי נותן לך
ולו אגורה אחת עלובה".
באותו רגע, חשבתי על העציץ. האמנתי שגם אני יכול להיות חזק
כנגד טפילים מסביבתי. אז, הילד בא כשהוא עצבני, והביא לי בוקס
לבטן ואמר: "תביא לי מחר 10 שקל או שאתה מת".
רצתי מהר הביתה, מבוהל, מכופף טיפה עקב המכה. הסתכלתי על
העציץ, ועכשיו, יותר מתמיד, חושב 'איך זה יכול להיות? העציץ
ירוק לו כל השנה, ואני - מספיקה שנייה אחת, ואני נובל'.
רצתי לאמא, לשאול אותה. "אמא, איך זה שהעציץ ירוק?"
אמא עונה לי: "מותק, העציץ הוא מפלסטיק, והשקתי אותו סתם, בלי
סיבה".

כאב המכה בבטן והפחד היו כאפס לעומת מה שהרגשתי באותו הרגע,
והבנתי שאין דבר שאינו מסוגל לא לכמול או לא לדעוך, אין דבר
כזה בטבע.

הלוואי והייתי מפלסטיק.