ישבתי בחדרי וחשבתי מה אוכל לכתוב לאדם שנמצא הכי רחוק ממני
ואותו אני רוצה הכי קרוב. אז בהיתי בתקרה דקה, בהיתי בקיר חצי
שעה, בהיתי ברצפה שעה שלמה. ואז, התחלתי להזות שאני הרצפה ואת
הקיר, ואני כמעט נושק לרגלייך, אלא שאז המציאות התדפקה על דלת
חיי, והבנתי שאני הרצפה ואת התקרה, את השמים,את הכל, וכמו
שהרצפה לעולם לא תוכל לגעת בתקרה, אני לעולם לא אוכל לגעת
בשמיים.
התעוררתי מהזיה ליום חדש, עלה השחר והפציע, וקרן אור ראשונה
התגנבה לחדרי, והפכה את החושך המוחלט לאור, חשבתי לעצמי שלא
אכפת לי אם השמש לא תזרח יותר בבוקר, וקרן השמש לא תחדור עוד
לחדרי, והציפור לא תצייץ עוד בחלוני, כי גם ככה הדבר היחידי
שאני רוצה לראות הוא את, ואם השמש לא יכולה להאיר בעיניי את
פנייך אז גם ככה החושך הוא ניצחי.
ואז, כשהשמש היתה באמצע השמיים, מאירה ושורפת את נשמתי, את
נכנסת לחדרי. את לבשת את שמלת התמימות של יום האתמול, ועטית כל
פניך ארשת פנים שאפילו המלאכים היו מתקנאים בה. התקרה החלה
נמסה לעבר הרצפה אט אט, עד שהיה נדמה שהיא כמעט נוגעת בה.
ואז, כאשר העולם כמעט עלה בלהבות, שנדמה היה שהזמן פסק מלכת,
כל מה שאי פעם רציתי היה בהישג יד.
וכמו בהתגלות אלוהית את התקרבת אליי קמעה, יכולתי כבר להריח
אותך, לחוש את נשמתך, ולשמוע את הלמות ליבך. אני הושטתי את
ידיי אלייך כמבקש לגעת בקדושה, ואת הושטת את ידייך גם אליי.
כמעט...כמעט... כמעט... אלא שאז נעלמת, התקרה שבה לקדמותה,
העולם הפסיק לבעור, והזמן המשיך לנוע.
חיפשתי אותך מתחת למיטה, בתוך הארון, מתחת לשטיח, וכשלא היית
שם הבנתי שנעלמת לנצח בשבילי. דמעות החלו זולגות מעיניי. הערב
ירד, השמש שקעה, השמים החלו מתקדרים. וגשם קל החל לרדת עליי
כאילו בוכה יחד איתי מנסה לשטוף את הכל. הגשם הקל התחלף בגשם
זלעפות, אשר היכה על גופי כמנסה להקהות את הכאב הנורא. התחלתי
לזעוק אז שמך לשמים, מקווה שהרוח תנשא את קולי אלייך. חשבתי
לעצמי שאולי פעם בלילה גשום שכזה, שהרוח תנשב על חלונך, ותשרוק
על התריסים המוגפים קלות, תדעי שזה אני שקורא אליייך ואולי גם
את תזכרי בי. |