1.
"אני בכלל לא מסטולה", היא אמרה.
"את יודעת שהמשפט הזה היה נשמע הרבה יותר אמין אם לא היית
משחקת עכשיו באוהל מתחת לשולחן", ניסיתי להסביר.
ליאן צחקקה. "לא באמת, זה ממש לא עושה כלום. נראה לי שאני
חסינה מפני גראס".
"תפסיקי, זה פאתטי. את חייבת לצאת משם". האמת שזאת היתה טעות
לתת לליאן לעשן מהחומר הזה. הייתי צריך לדעת, ליאן - שדון
תזזיתי ועדין. אנשים הרבה יותר יציבים ממנה היו נופלים. "את
רואה שזה משפיע"?
"לא משפיע עלי בכלל".
"בואי, תצאי, אני אעשה לך קפה עם הרבה סוכר וחלב, תראי
טלוויזיה", הצעתי. "זה ירגיע אותך".
"לא רוצה לראות טלוויזיה, לא רוצה להירגע".
השעון הראה שכבר עשר ורבע. דפנה הייתה צריכה להגיע באחת עשרה,
אבל ידעתי שיש לה נטייה להפתיע לפעמים ולהקדים, במיוחד היום
שאחותה הקטנה באה מירושלים, לכבוד זה שהיא סיימה בגרויות.
השעון תקתק לרעתי. "ליאני מאמי", ניסתי לפנות אל ליבה. "אחותך
תהרוג אותי אם היא תיכנס ותגלה שאת מסטולה".
"היא לא תגלה, כי אני לא, אני פשוט לא".
ואז שמעתי את המפתח בדלת. "ח-זר-תי".
2.
עד עכשיו אני לא מבין איך הילדה הזאת הצליחה לגרור דווקא אותי
לסיפור הזה. הרי כל העיר הזאת מלאה באנשים שהיו שמחים לארח
בחורות כמו ליאן לשאכטה הראשונה שלה. לקח לדפנה עשר שניות,
מרגע שהיא נכנסה לדירה לחשוף אותנו. יכולתי להישבע שהיא ציפתה
לזה. כמו בלש מיומן היא הבחינה בבדל במאפרה ששכחתי להעלים,
רחרחה את החלל, ששכחתי לאוורר.
ליאן גם לא ממש עזרה. היא נשארה באוהל שלה וכשאחותה נכנסה היא
שאגה: "מה המצב,אחותי"?
"ידעתי, אני ידעתי שאסור לי להשאיר אותה איתך", דפנה סיננה
לעברי. "אני לא מאמינה שסיממת את אחותי הקטנה."
ציפיתי אמנם לגרוע מכל, עדיין נבהלתי נורא. "תראי", כיביתי את
הטלוויזיה כדי להתאפס על הגרסה שלי. בסוף הרמתי את הקול
בייאוש: "ליאן תצאי משם כבר. את לא רואה שזה לא מצחיק".
ליאן צחקקה, כמו שרק ילדות בנות שמונה עשרה שרק סיימו תיכון
וניסו בפעם הראשונה גראס יודעות לצחקק. "אני לא מסטולה".
החלטתי לשנות טקטיקה ולהפיל את האשמה על הילדה. "זאת היא. אני
ניסתי לעצור אותה".
"תראה אותה. מה עשית לה"?! דפנה צעקה. היא ניסתה למשוך את המפה
מעל הראש של אחותה הצעירה, אבל ליאן נאבקה. "עוד חודשיים היא
הולכת להתגייס למודיעין, אני לא אתן לך להרוס לה את החיים".
"די כבר. את מגזימה לגמרי, כולה גראס. חוץ מזה אחותך כבר בת
שמונה עשרה, היא לא ילדה קטנה".
כלום לא עזר. דפנה אמרה שהיא עצבנית מדי, ושהיא צריכה לבחון את
היחסים בינינו שוב, וגם שהפעם ממש אכזבתי אותה. "תישן בסלון
הלילה, ליאני תישן איתי", היא סיכמה, "אני רוצה להשגיח שלא
יהיה לה סרטים רעים".
"אבל אני רוצה להישאר באוהל שלי", ליאן התרעמה.
"כולה גראס", התגוננתי, "אתן שתיכן השתגעתן לגמרי". הדלקתי
טלוויזיה בהפגנתיות.
3.
דפנה הצליחה איכשהו לגרור את אחותה למיטה, ואני נדבקתי למרתון
ER בטלוויזיה, אל תוך הלילה. אחרי שנהייה חושך בחדר שינה שעד
אותו הבוקר היה שלי, עישנתי עוד ג'וינט. הפעם הקפדתי לפתוח
חלון, ולתת לאוויר הקפוא של הלילה, להעלים את הריח. הרהרתי קצת
בזה שליאני גדלה יפה, ושאם לא הייתי חבר של אחותה; ובעצם מספיק
שדפנה לא היתה מגיעה, ובטוח הייתי נכנס עם ליאני לאוהל הדמיוני
שלה.
לקראת שלוש התחלתי להשתעמם מלהיות עם עצמי. רציתי להעיר את
דפנה ולומר לה שאני מצטער שסיכנתי את העתיד של אחותה בשירותי
הביון הישראליים. אבל בדיוק כשקמתי מהכורסא, ליאני יצאה
מהחדר.
4.
"מה אתה עומד פה ככה? למה אתה לא ישן", אמרה הלומת שינה.
"כי מישהו, או יותר נכון משהי גרמה שיגרשו אותי מהמיטה שלי".
שילבתי ידיים בעצבנות, וחזרתי לשבת.
ליאן התיישבה לידי. "אתה כועס עלי"? היא שאלה בעיני עגל תמים.
"כועס, לא, מאוכזב - מאוד", עניתי תוך בהייה בטלוויזיה.
"עשיתי בושות"?
"אפשר לחשוב על זה ככה".
שתקנו. סובבתי את הראש אליה וראיתי שהיא לובשת את הטי שרט שלי
מתקופת התיכון, עם הסמיילי המסטול של נירוונה מונח לה על החזה.
מריח כמו רוח הנעורים. מתחת היא לא לבשה כלום. התגעגעתי
לתיכון, וליאני נראתה מצויין. בחדר השני שכבה במיטה שנות
העשרים של חיי, בכבודה ובעצמה, עצבנית, נקמנית, מרירה, דפנה.
ליאני הושיטה את כף היד שלה. "אני מצטערת. שולם"?
"שולם". לחצתי לה את היד.
5.
אחר כך התנשקנו. ואחר כך, הרגשתי את הלב שלה הולם מתחת לצמד
שדיים מופלא.
"אנחנו לא נורמלים", היא צחקקה כמו שרק ילדות בנות שמונה עשרה
שרק סיימו בגרויות ובעוד כמה חודשים מתגייסות לצבא, יודעות
לצחקק.
חשבתי דווקא שיש סיכוי סביר שדפנה לא תתעורר.
"אבל זו אחותי, אני לא נורמלית", היא המשיכה לחשוב בקול.
רציתי לומר לה שתמיד תוכל להאשים את הגראס, אבל הרגשתי שכבר
חציתי מספיק גבולות ללילה אחד. את האשמה על בגידה בדפנה הייתי
מוכן אמנם לספוג, אבל עם אחותה זו כבר היתה בגידה בריבוע.
בחזקת עשרת אלפים. "ליאני", ביקשתי.
"אני יודעת". היא מתחה חזרה את הטי שירט שלי וקמה מהכיסא
באוטומטיות.
6.
"נדבר מחר"?
"רעיון רע מאוד. אני אישן מחר כשתקומו ותצאו מהבית".
"אתה מפחד שאני אעשה לך בושות עם דפנה"?
"כן", עניתי.
היא חדרה לי לעיניים וחייכה, כמו שרק בחורות שיודעות שלא אצליח
להירדם בגללן הלילה, יודעות לחייך. "שקרן".
"למה"?
"תודה שחבל לך".
"מודה", עניתי.
היא חזרה לחדר, אני חזרתי לראות לטלוויזיה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.