הוא תמיד לבש את המשקפיים השחורים האלו, עם מסגרת הפלסטיק
העבה, הם גרמו לו להיראות כמו איזה נוסע זמן משנות החמישים,
שבטעות נקלע לפה, ועכשיו מחפש הוא דרכו חזרה.
אבל קשה למצוא דרכך כשאינך יכול לראות דבר.
דבר נוסף שלעולם לא היית רואה אותו בלעדיו היה מקל העיוורים
שלו, מקל רעוע ומלא שקערוריות,
כה מלוכלך עד שצבעו הלבן המקורי נראה כמו כתמים לבנים על גבי
הזוהמה.
לפעמים הייתי מביט בו בכניסה לביתו,מנסה לקפל אותו,  את המקל
הישן, חובט בו ומקלל, ובדיוק שנראה כאילו לעולם לא יצליח, המקל
היה נכנע בקול צריחה חרקני, קול שנשמע כמו גסיסה, כאילו זו
הפעם האחרונה שהמקל אי פעם יוותר לכוח אנושי.
אני זוכר שאימי פעם ניסתה לעשות משהו יפה  למען מר נחום.
היא נסעה לעיר במיוחד, וקנתה לו מקל חדש חדש, יפה, עם גומי
עבה על הידית , הוא יכל להתקפל
לחמישית מהגודל שלו, ממש פצפון, ככה שיכולת להסתובב איתו בכיס,
כמו כלום, וכל מה שהייתי צריך לעשות זה ללחוץ על כפתור.
היא חייכה בגאווה כשהיא הראתה לי אותו, ואני חייכתי בחזרה,
למרות שבפנים הרגשתי מעין מועקה שכזאת, כאילו אימי עשתה משהו
אסור, ועתה גם אני חלק מזה.
בלילה, שמעתי את הוריי מתווכחים על המקל.
"הוא לא יקח אותו, אסתר, הוא עקשן וגאה ו-"
"-עיוור,זאב, הוא עיוור, זה לא אשמתו שקשה לו למצוא מקל חדש,
אני חושבת
שהוא יעריך את המחווה.  אף אחד לא דואג לו, לאף אחד לא איכפת
שהוא מסתובב
כל היום עם המקל ה.. ההרוס הזה, לאף אחד לא איכפת נקודה! זה לא
בסדר!"
שמעתי אז את אבא נאנח בהשלמה, הוא היה אדם חכם, וידע שלא
להיכנס לוויכוחים בהם לא היה לו שמץ של סיכוי לנצח.
"בסדר, אסתי, אבל תבטיחי לי שלא תלחצי עליו אם הוא לא יסכים
לקבל אותו, טוב?"
"אל תדאג כבר חשבתי על זה, אני אשלח את אביב, יהיה לו קשה לסרב
לילד קטן."

וכך היה,שכשעזבתי את הבית בבוקר המחרת, היו בתוך הילקוט שלי
פתק איחור שאבא כתב, ומקל מקופל שאמא קנתה.
עדיין הרגשתי רע בקשר לכל העניין כשדפקתי על דלתו של מר נחום,
לא נראה לי נכון לבוא בין מר נחום והמקל שלו, הם היו שותפים
במשך המון זמן, מי אנחנו שנפריד בינים?
אבל זכרתי את המבט הגאה בעיניה של אימי, וידעתי שאני חייב
להמשיך עם זה עד הסוף.
בסופו של דבר, זה היה קל בהרבה משחשבתי, מר נחום היה מאוד נחמד
והציע לי תה וביסקוויטים של פתי בר שקנה יום לפני במכולת,
הסכמתי לביסקוויטים אבל תה לא רציתי, והוא חייך ואמר שכשהוא
היה בגילי גם הוא היה עושה את אותה הבחירה.
הסתכלתי עליו בזמן שהוציא את הביסווטים מהמזווה במיומנות,
עיוורונו לא ניכר בו כלל, הוא ניראה לי קצת מוזר בלעדי
המשקפיים שלו, כאילו הוא עיוור רק כשהוא שם אותם, ופה בבית,
הוא מסוגל לראות כמו כולם.
ואז הוא התיישב מולי, ובפעם הראשונה הצצתי בעיניו.
הייתי מאוכזב.
ציפיתי שעיניו יהיו לבנות לגמרי, כמו שחבר שלי דודי היה עושה
עם האצבעות כדי להפחיד את אחותו הקטנה, אבל הם היו נורמליות
לגמרי, שחור באמצע וחום מסביב.
אחרי כמה שאלות על בית הספר ועל אמא ואבא, מר נחום שאל למה
באתי.
"אמא רצתה שאני יביא לך מתנה." אמרתי.
"באמת?" אמר מר נחום, עיניו מופנות לעברי, אך חסרות מיקוד.   "
אני מניח שזאת עוד עוגה לא?
לפחות אני מקווה, אמא שלך יודעת לאפות, ילד, ממש כמו אמא שלי,
זכרונה לברכה."
"ל..לא," גמגמתי , "זאת לא עוגה, זה מקל."
"מקל?" שאל מר נחום, מופתע.
הנהנתי, ואז נזכרתי עם מי דיברתי. "כן." אמרתי והוצאתי את המקל
המקופל, יישרתי אותו לאורכו המלא, לקחתי את ידו של מר נחום
בידי ושמתי את המקל בידיו.
מר נחום מישש את המקל, שותק, הבעתו בלתי אפשרית לפענוח.
"אה, טוב אני צריך ללכת.." אמרתי לאחר מספר דקות של דממה.
"אני לא יכול לקבל את זה,ילד." אמר מר נחום לפתע, עדיין ממשש
את המקלץ
"אמא אמרה שאולי תגיד את זה, היא אמרה לאמר שאם לא תיקח אותו
היא תגנוב לך את המקל שלך ותחביא אותו ואז תהיה חייב להשתמש
בזה." קצת פחדתי שאמרתי את זה, לגנוב למר נחום את המקל?
להפתעתי, מר נחום רק צחק ואמר להגיד לאמא תודה רבה ושהיא מאוד
מתחשבת, ואז ליווה אותי לדלת.
הרגשתי הקלה עצומה, הצלחנו! עשינו טוב, אני ואימי, הייתי גאה
בשנינו.
בכיתה באותו יום, סיפרתי לחבריי מה שעשינו, חלקם לא הבינו מדוע
עשינו מה שעשינו, אבל רובם כן,
כולם ריחמו על מר נחום.
אבל למחרת, כשראיתי אותו, משקפיו השחורים על פניו, היה זה המקל
הישן והחבוט שהוא החזיק בידו, עת הלך למכולת, כמו כל יום,
כאילו שום דבר לא השתנה.
רציתי לאמר לו שכן השתנה, שהבאנו לו מקל נהדר, הרבה יותר טוב
ממה שיש לו,
אבל לא העזתי, והאמת? לא הייתי מופתע ממש, לא ממש ציפיתי לראות
אותו בלי המקל הישן והרגיל, הרי הוא תמיד הולך איתו, אי אפשר
לשנות עובדה זו בדיוק כמו שאי אפשר לשנות את העובדה שהשמיים
כחולים.
אבל אמא רתחה.
"מה הבעיה שלו?" שאלה את אבי בתסכול.
"אמרתי לך שזאת טעות." אמר אבא בטיפשות.  
עיניה של אימי הצטצמו באיום.
"מה שהתכוונתי," תיקן אבא,  "זה שהוא פשוט גאה מדי בשביל לקבל
מתנה שכזאת, הוא יעדיף ללכת עם המקל הישן עד שיתרסק לו ביד."
אבל אימי לא הייתה מוכנה לשמוע, וביום המחרת הלכה לדבר עם מר
נחום, היא לא הייתה פחות זועמת כשחזרה.
"האדם הזה בלתי אפשרי!" התלוננה.
"אני מבין שלא הלך." מלמל אלי אבא.
אמא סובב ראשה אליו בחדות, "אמרת משהו?"
"אני?" אמר אבא בתמימות.
"גם אני לא אמרתי כלום." נידבתי קולי.
"המפף" הביעה אמא בחמיצות.
טוב, חשבתי, לפחות ניסינו.

היה זה יומיים לאחר מכן כשהדבר קרה.
הייתי בדרך חזרה מבית הספר, מבטי נעוץ במדרכה, כששמעתי קולות
מרימים קולם בכעס.
הדבר הראשון שראיתי כשהרמתי מבטי היה המקל הלבן של מר נחום,
מורם באוויר באיום, מר נחום עצמו עמד בגבו אלי, צורח על אדם
גדול ושמן במדים של העירייה.
"-סיכוי שאתם מזיזים את זה מפה, אני צריך את זה!"
"אדוני," אמר האיש השמן באדיבות אך בתקיפות, "זאת לא החלטה
שלי, העירייה החליטה להזיז מפה את המעקה כדי שיהיה אפשר לשתול
פה פרחים, חוץ מזה אין ממש צורך במעקה בצד הפנימי של המדרכה."
"אין צורך?" צרח מר נחום, פניו אדומות.  "מה אתה אומר? כל יום
במשך 15 שנה אני משתמש במעקה הזה כדי להגיע למכולת, ואתה אומר
לי שאין בו צורך?"
"אדוני, זה לא נושא לוויכוח, אני רק עושה את העבודה שלי, כמו
כל אחד אחר." אמר עובד העירייה בטון מעט תוקפני יותר.  גם פניו
החלו להאדים.
התחלתי להבין מה קורה כאן, המעקה הזה היה חלק מדרכו של מר נחום
למכולת, כל עוד הוא נשאר צמוד למעקה, תמיד הגיע מהר ובביטחון.
אמא אמרה לי פעם שעיוורים צריכים שיגרות מסוימות כדי להתמודד
עם קשיי היום יום, זאת הייתה השיגרה של מר נחום, והעירייה רצתה
לקחת לו אותה.
ידעתי שאני חייב להתערב, וניגשתי אל עובד העירייה.
"סליחה?" אמרתי.
"מה?" הוא אמר בגסות שערערה מעט את ביטחוני.
"מר נ.. מר נחום, " עלעלתי, "באמת משתמש במעקה כל יום, ראיתי
אותו."
דבריי לא עשו רושם על עובד העירייה, שלא ממש הקשיב לי, אבל מר
נחום הפנה ראשו לעברי.
"ילד, בבקשה אל תתערב, אני יכול לדאוג לעצמי." אמר לי בלהט.
"אבל זה לא בסדר, אני רוצה לעזור."
"אני לא צריך עזרה." הפטיר מר נחום, קולו קר.
"האמת שנראה לי שכן מר נחום." אמרתי באומץ.
"ילד, אני לא אומר לך שוב, תעוף מפה." מר נחום נראה לרגע כמו
חיה טורפת, ואני לקחתי צעד אחורה.
"אבל-"
"בלי אבל! אני לא צריך את העזרה שלך!!" מר נחום שלח ידו אליי,
מנסה לתפוס את שרוולי.
עד כמה שאני זוכר, בגלל שכאן הזיכרון שלי מתערפל מעט, אני זוכר
שלקחתי עוד צעד אחורנית, ואז לפתע לא הייתה מדרכה מאחוריי,
ונפלתי, שמעתי צעקות וקול חריקה.
ואז חשיכה אפפה אותי...

הדבר הראשון שאליו שמתי ליבי כשהתעוררתי היה צבעים, בז' וירוק
חיוור, לקח זמן מה עד שהבנתי שהבז' היה התקרה, והירוק היה
הקירות.
הייתי בבית חולים.
ניסיתי להרים ראשי כדי לראות יותר מאשר תקרה, אבל החדר סבב
סביבי בחדות וכאב התפוצץ במוחי, ושוב נפלתי לחשיכה.
כששוב התעוררתי הרגשתי מעט יותר מאושש, הוריי היו ליד מיטתי,
אימי הייתה בלי איפור, מראה שלא זכיתי לראות הרבה, פניו של אבי
היו מאוד עייפים, אבל שניהם חייכו אליי.
"איך אתה מרגיש, חמוד?" שאלה אותי אימי, מתיישבת בזהירות לידי,
אבי לקח את ידי בידו ופשוט החזיק אותה שם, כאילו היא עכשיו
שלו.
"בסדר." אמרתי חלושות.
"אתה זוכר מה קרה לך?"
הנעתי ראשי בשלילה.
"אתה נפלת לכביש-" אמר אבי.
"-נדחף לכביש." קטעה אותו אמא, עיניה בוערות לפתע.
"-נדחפת לכביש, ונפלת אחורה, ואז פגעה בך מכונית שבדיוק עברה,
יש לנו מזל שהנהג הצליח לבלום כמעט לגמרי, אחרת..." קולו של
אבי נחנק לרגע.  "אחרת היה לא טוב." הוא סיים.
"דווקא מהנפילה אחורה נפגעת הכי הרבה." אמרה אימי.
"כן, כואב לי הראש." אמרתי.
"קיבלת זעזוע מוח קטן." אמר הרופא, עד עתה לא ראיתי אותו, הוא
כנראה עמד מאחורי הוריי.  
"אבל יש לך מזל, לא נגרם שום נזק רציני, כמה ימים תתארח אצלנו,
ואז הביתה, נשמע לך בסדר?"
הנהנתי.
"יופי, בואו ניתן לו לנוח מעט, הוא צריך קצת שינה." אמר הרופא,
הוריי נראו לרגע כאילו יתווכחו, ואז הסכימו, אבי לחץ את ידי
פעם אחרונה ואימי נישקה את מצחי, ואז עזבו את חדרי.
נרדמתי לזמן מה, ואז התעוררתי לצעקות.
"אם אתה חושב-" צרחה אימי.
מלמול.
"אחרי מה שעשית לו?? אין סיכוי!"
מלמול נוסף, מעט חזק יותר, והפעם זיהיתי את קולו של מר נחום.
"אסתי-" התחיל אבי.
"אל תגיד את זה, זאב, הוא כמעט הרג לנו את הילד!"
שתיקה מכל הסובבים, ואז אבי.   "אולי באמת עדיף שתחזור הביתה,
אבנר."
"אני חייב לו הסבר." אמר מר נחום בשקט.
"אתה חייב לכולנו הסבר!" התלהמה אמא.
"את צודקת אסתר, אבל קודם לילד, בו פגעתי, ואני צריך לבקש ממנו
סליחה." החזיר מר נחום.
אבי אמר אז משהו לאימי, הוא דיבר בשקט, כך שלא שמעתי מה שהוא
אמר, אך מה שזה לא היה , זה עבד.
"חמש דקות." היא אמרה.  "יש לך חמש דקות להסביר לאביב שלי למה
אתה דוחף ילדים קטנים שמנסים לעזור לך."  
"חמש דקות." חזר מר נחום בעייפות.  "בסדר."
ואז הדלת נפתחה, ולאחר כמה שניות מהוססות, ראשו של מר נחום
הופיע בשדה הראייה שלי.
"שלום אביב." הפתיע אותי שהוא קרא לי בשמי, בשבילו תמיד הייתי
"ילד".
"שלום מר נחום." אמרתי.
"איכפת לך אם אני אשב לך על המיטה?" שאל מר נחום, "בגילי קשה
קצת לעמוד הרבה זמן."
"לא, לא איכפת לי."
"יופי, כי אני צריך לדבר איתך קצת, ועדיף שנעשה את זה בצורה
שנוחה לשנינו." מר נחום התיישב בעמל על המיטה, והפנה ראשו
לעברי.
"יל.. אה.. אביב, אתה יודע בן כמה אני?"
"לא."
"אני בן חמישים וארבע, ובמשך כל החמישים וארבע השנים הללו,
הייתי עיוור." הוא אמר זאת בטון מוזר, כאילו לא ממש התכוון
לראייה שלו.
"אתה מבין, ילד," אמר מר נחום, חוזר בלי כוונה לכינוי הישן
שלי,  "כל חיי, אנשים התייחסו אליי כאילו.. כאילו הייתי ילד
קטן, גם אחרי שהתבגרתי.. כאילו לא הייתי יכול לדאוג לעצמי, רק
בגלל שאני לא יכול לראות."
"כן." אמרתי, למרות שלא ממש הבנתי.
מר נחום חייך.  "מה שאני אומר בעצם, ילד, הוא שאחרי כמה זמן,
נמאס לי שהתייחסו אליי ככה, עזבתי את הבית והלכתי לגור לבד,
ומאז לא קיבלתי עזרה מאף אחד, את כל מה שעשיתי בחיים שלי,
עשיתי בעצמי בלי עזרה מאף אחד." הוא אמר זאת בגאווה מסוימת,
אבל אז קולו התרכך.  "למרות זאת, היה מחיר לחיים כאלה, והמחיר
היה שלפעמים באו אנשים טובים, שפשוט ניסו להקל קצת על החיים
שלי, שהיה להם ממש איכפת, ואני דחיתי אותם, דחיתי את העזרה
שלהם, וזה חבל, כי זה לא הגיע להם."
מר נחום הרכין ראשו בעצב, ויכולתי לראות שהוא נזכר במקרים
מהעבר עליהם הוא מתחרט.
הוא הרים ראשו והביט בי, עיניו פוגשות בעיניי, והרגשתי כאילו
הוא ממש רואה אותי בפעם הראשונה.
"אני מצטער שדחפתי אותך, אביב, אתה ניסית לעזור לי, ואני לא
יכולתי לראות את זה מעבר לגאווה הפגועה שלי." קולו נחנק אז
מעט, ונבהלתי, משום שחשבתי שיבכה, והמצב היה מביך גם כך.
"זה בסדר, מר נחום, זה באמת בסדר." אמרתי, וגם הרגשתי זאת.
"לא זה לא, אתה ילד טוב, שאתה מנסה לנחם אותי, אבל אני פגעתי
בך." הוא נראה מאוד עצוב.
"זה לא היה בכוונה מר נחום, והרופא אמר שאני בסדר גמור."
הוספתי.
נשמעה לפתע דפיקה על הדלת, ידעתי שזו אימי, מודיעה למר נחום על
סיום הזמן המותר.
מר נחום נאנח והתרומם מן המיטה, אך לפני שעזב, ידי התרוממה
מעצמה ותפסה בידו.
הוא הסתובב בהפתעה.
"מר נחום?" אמרתי.
"כן?" שאל מר נחום, הבעתו עדיין עצובה.
"זה יהיה בסדר אם אני יבוא אליך שבוע הבא לשתות תה?" שאלתי.
העצב עזב מעט את פניו של מר נחום.  "לא, אבל אתה יכול לבוא
לאכול את כל הביסקוויטים שאתה רוצה." הבטיח לי.
ואז שנינו חייכנו, ומר נחום הסתובב חזרה כדי לעזוב.
ובעת שעשה זאת, הרמתי ראשי כדי להביט בו, גבו שפוף וצעדיו
מהוססים, ובידו מקל הליכה לבן.
מקל הליכה חדש חדש.