שכבתי על המיטה שלי וקראתי ספר כשרוני דפקה בדלת. מלמלתי
'פתוח' והיא נכנסה לחדר שלי. היא נשענה על הקיר שליד הדלת
והסתכלה עלי; אני לא הרמתי עיניים מהספר. תמיד כשהיא נכנסת
לחדר שלי היא נעצרת לרגע ומסתכלת. בהתחלה זה הדהים אותה שהחדר
שלי יותר נקי ומסודר משלה, אני חושב שאחרי קצת זמן היא התרגלה.
אחרי כמה רגעים היא התנתקה מהקיר והתיישבה על קצה המיטה. רק אז
הורדתי את הספר והסתכלתי עליה.
"את צמה?", שאלתי.
"כן, בטח. זה מסורת", היא השיבה בהחלטיות.

הורדתי את הראש למיטה והסתכלתי על התקרה. "איזה משמעות של כפרה
יש לצום שלך אם הוא 'מסורת'?" אמרתי בקול חלש. פחדתי שהיא
תיעלב כשאמרתי לה את זה, אבל היא כבר למדה שלפעמים אני אומר
שטויות וצריך לקחת את זה בעירבון מוגבל.
"אני דווקא חושבת שהמסורת נותנת ליום כיפור משמעות נוספת של
להיות חלק מקבוצה או לשמר את הזהות שלך", היא ענתה, וכשראתה
שאני לא עונה- הוסיפה "ומה איתך? את צם?"
היא יודעת שאני לא מאמין במסורת- לדעתי, אין טעם לעשות משהו אם
אין לו ערך או משמעות בשבילי. שמחת זקנתי שיום כיפור עזר
למישהו פעם. אם הוא לא עוזר לי- אני לא אצום. וגם להרגיש שייך
לא ממש אכפת לי - אני 'שייך' לעם היהודי בגלל איך מה שאני חושב
ולמי שנולדתי ולא איך שאני מתנהג.

"השנה אני צם, כן.", אמרתי והעפתי מבט בפניה. זה נראה כאילו
היא מתעוררת לחיים כשהיא שומעת על זכייה בלוטו.
"ולמה דווקא השנה אתה צם?", היא הקשתה. "בשביל הספורט- החלטתי
שפעם אחת צריך לנסות לצום", עניתי ומיד ראיתי שהתשובה הזאת די
אכזבה אותה. רציתי לעזוב את הנושא כמו שהוא, אבל אז- ואני לא
יודע למה- הוספתי "כי השנה אני מרגיש שיש לי על מה לכפר".
היא התקרבה אלי קצת ונשענה לכיווני, "אתה מוכן לשתף אותי?"
"זה לא כזה 'ביג דיל'. יכול להיות שדרסתי חתול"
"סליחה?", היא הייתה המומה. אני לא יודע ממה- מזה שאני דרסתי
חתול או מזה שאני מכפר על דריסה של חתול.
"אני מצטערת, אף לא ראיתי איך חתול נדרס אבל מה זאת אומרת
'יכול להיות'. כשאתה עזבת אותו, הוא היה דרוס או לא?" היא
שאלה, במלוא הרצינות למרות שאותי המילה 'דרוס' נורא הצחיקה אבל
לא היה לי נעים לצחוק עכשיו.

"אז ככה:", התחלתי את הסיפור, "נסעתי בלילה, היה משהו לבן על
הכביש, היה רכב שבא מולי ורכב מאחורי."
"משהו לבן זה לא בהכרח חתול", היא קטעה אותי באמצע, מנסה למצוא
פיתרון מהיר.
"על כל פנים,", אמרה בקול מודגש כדי שתבין שאני לא רוצה שהיא
תקטע אותי שוב, " חשבתי שאין לי ברירה וקיוויתי שאותו משהו לבן
יצליח לעבור מתחת לאוטו. רק שהוא הצליח כי אני שמעתי את המכה
שהוא חטף מהתחתית של האוטו".
היה לה עווית של זעזוע והיא התחילה לומר "ובכל זאת, משהו
לבן..." אבל הפעם אני קטעתי אותה, "זה גרסה אחת. גרסה אחרת זה
שהיה חתול והמכוניות היו רחוקות מאד ולכן הייתי יכול להתחמק
ולמרות זאת, ניסיתי לעבור מעליו והוא לא שרד את זה".
היא נראתה מבולבלת אז הסברתי- "המציאות היא משהו בין שתי
הגרסאות, אבל היא לא משנה את העובדה שאם היה שם חתול- הייתי
דורס אותו".
"לא יכולת לעצור לבדוק?", היא נשמעה די נואשת.
"לא רציתי; באותו רגע הייתי בטוח שבאמת דרסתי חתול, רק למחרת
שנסעתי שם שוב ולא שום סימן מהחתול חשבתי שאולי רק דמיינתי.
אבל זה לא משנה אם באמת דרסתי אותו או לא- יש לי רגשי אשם
שבשנייה שדרסתי אותו, האמנתי שזה חתול ולא עשיתי כלום כדי שהוא
לא יידרס".
"ועכשיו אתה צם?", היא שאלה. הייתי צריך לדעת ששאלה רטורית
כזאת תביא למלכודת. אמרתי שכן
"כי אמרת לעצמך 'איזה מן בנאדם אני שדורס חתול ומעביר את זה על
סדר היום'?" היא הקשתה. כבר ידעתי שאני מתקרב לסכנה וניסיתי
לחשוב מהר לאן היא חותרת אבל כל מה שהצלחתי להוציא זה 'כן'
מגמגם.

"טוב, אני הולכת", היא קמה ואמרה בתוכחה, "ואתה תחשוב איזה מן
בנאדם חושב שיום אחד של צום יכפר על כל החטאים שלו. זה מאד
נחמד ש- 'הנה, אני צם ואחרי זה אני לא ארגיש רגשי חרטה', אבל
תחשוב על זה רגע טוב- מה יקרה אם באמת לא תרגיש רגשי חרטה- לא
משנה מה אתה עושה, אתה צם והנה, אתה לא מרגיש יותר רע עם עצמך.
בנאדם כזה גרוע כמו בנאדם שלא מרגיש חרטה בכלל כי אולי הוא
מרגיש חרטה אבל הוא גם טיפש".
היא טרקה את הדלת אחריה ואני חזרתי לקרוא בספר שלי.