נכנסתי עם אמא לחנות צעצועים, ואמא אמרה, שאני יכולה לבחור לי
בובה מהבובות, שהיו על המדף...
היו שם כל-כך הרבה בובות על המדף... הייתה בובה ברבי, שאפשר
לסרק וגם להלביש... והייתה בובה תינוק, שאפשר להאכיל וגם
להחליף חיתולים... והיה גם בובה איש, החבר של ברבי... והייתה
בובה, שפותחת וסוגרת עיניים... והיה גם בובה איש עם בגדים של
חייל (כמו בטלויזיה, שההורים רואים, עם מזג-אויר בסוף)... והיו
עוד הרבה הרבה בובות, כל מיני בובות... אפילו... אפילו בובה
רובוט, שעושה טריקים מצחיקים, עם אורות, שנדלקים... והייתה
הבובה הזאת!
הייתה שם הבובה הזאת... אתם רואים?
נכון, שהיא הכי יפה בעולם?
היא תהייה חברה של דובי שלי, כמו שעידו ואני חברים בגן, בובה
ודובי יהיו חברים בבית, הם לא יכולים לשחק תופסת בחצר, והם לא
יכולים לצייר, אבל הם יכולים לשחק איתי במשחקים אחרים, ויהיה
לנו המון כיף ביחד...!
וכשבאנו הביתה והראיתי לדובי את ברבי, ושיחקנו ב"בית-קפה",
אפילו עשיתי תה בכאילו... ואז אמא באה לתת לנו עוגיות, אבל היא
התחילה לצעוק עליי, שלברבי ולדובי אסור לשחק ביחד!
שאלתי אותה למה וזה עשה אותי נורא עצובה, כי מאוד רציתי,
שתהייה לדובי חברה, שיהיה לו עם מי לשחק, כמו שאני משחקת בגן
עם הילדים האחרים.
ואמא הסתכלה עליי בכעס, ואמרה: "אסור! ברבי היא בת, ודובי הוא
בן!"
אבל אמא, בגן של ציפי יש לי הרבה חברים בנים... ואני משחקת
איתם, אפילו שאני בת... אנחנו משחקים בחצר בתופסת ובכל מיני
ו... ו... וגם אנחנו מציירים ביחד ואוכלים ביחד... אז אמא, למה
לברבי אסור לשחק עם דובי?
והיא בעצמה לא יודעת לענות לי, היא יודעת להגיד לי: "כי אני
אמא שלך, כי אני גדולה, כי אני יודעת מה אסור ומה מותר."
אמא שלי באמת יודעת?
אז למה בגן של ציפי מותר לשחק עם הבובה בן, החייל הזה, שיש לנו
במשחקים, וגם עם הבובה ביחד, גם משחקים של מלחמות וגם משחקים
של בנות?
אז מה לעשות? - להאמין לאמא, שאסור, או שמותר לי לנסות ולבדוק,
ואם אלוהים באמת חושב שזה רע, אז אני אפסיק, אבל עד עכשיו,
אלוהים לא אמר כלום, רק אמא אמרה, ואמא בעצמה פוחדת
מאלוהים...
אם אלוהים אמר לאמא, שאסור, אז... למה הוא לא אומר גם לי,
שאסור, כמו שאמא אומרת?
ואם אמא יודעת, אז גם אני רוצה לדעת, שזה באמת אסור... אבל
בשביל לדעת, שזה באמת אסור, אני צריכה לדעת למה... אבל אמא לא
יכולה להגיד לי למה... מה עושים? - איך לומדים?
צריך לבדוק...!
לא, בעצם... יותר נכון להגיד: חובה לבדוק!
אם אני לא אבדוק, אני תמיד אסבול מסימני שאלה, שיצוצו לי...
יבואו לי כל מיני שאלות מוזרות כאלה... ויציקו לי... אוף, אני
כבר לא יכולה להנות מכלום...
רק אחרי 18 שנה גיליתי ממה אמא שלי פחדה!
אתם הייתם מרימים ידיים ומאמינים, שאסור ואמא יודעת הכי טוב?
הייתם מעיזים ובודקים בעצמכם מה נכון ומה לא?
כן, כילדה הייתי מסוג הילדים, שתמיד יש במה להתגאות בהם, אבל
הם מעצבנים את ההורים עם מליון שאלות.
היה לי חבר טוב, שהיה חירש, ויום אחד שאלתי את אמא: "אמא, מה
יש לדרור, למה הוא מדבר מצחיק ולא שומע, כשמדברים איתו?"
ואמא ענתה: "כי דרור הוא חירש-אילם."
"מה זה חירש?" - הקרציה מתחילה...
"זה אחד שלא שומע כלום."
"מה זה הדבר השני, שאמרת?" - הקרציה לא מוותרת...
"אילם... זה אחד שלא מדבר, כי אין לו קול." - עדיין סבלנית...
"אבל אמא, לדרור כן יש קול, הוא כן מדבר, רק שהקול שלו מצחיק."
והקרציה מתחילה למצוא דיוקים ואי-דיוקים בדברים...
הסטירה נוחתת ואיתה המילים: "זה לא הזמן לשאלות שטותיות!"
אז איך את מצפה, שאאמין לך, אם את בעצמך סוטרת את דברייך?
ובדרך-כלל בדברים האלה ילדים נוטים להאמין להורים, והופכים
לבובות מופעלות בהפעלה עצמית, בהתאם לנתונים הממוחשבים, שהזינו
למאגר הידע שלהם משחר ילדותם.
וכך כל ילד כזה הופך לבובה בין בובות, גם בבגרותו... הביטו
סביבכם וראו, כמה בובות כאלה חיות בינינו, ואנחנו ביניהם. האם
גם את/ה בובה כזו?
תהנו מהחיים, זו מתנה נפלאה!
וכשאין פחד, אין גם גאווה...
וכשאין גאווה, אין גם שינאה...
וכשאין שינאה, יש פתאום חמלה והבנה...
ולפתע גם צומחת לה אהבת-אדם בסיסית ויפה! |
