"אני חושבת שאני אעשה פירסינג בלשון", אמרה לי אדווה, כשהיא
מצפה ממני לאישור, והוציאה לשון מיד לאחר שאמרה, כאילו לאות
הדגמה.
"דווקא בלשון" פסלתי את הרעיון על הסף.
"מה רע בלשון?" שאלה באכזבה.
"אם כבר לעשות פירסינג, אז לעשות במקום שרואים" פסקתי את דעתי
הבלתי מלומדת.
"זה לא כאילו אני עושה במנ..."
"גם שם לא צריך לעשות!" קטעתי את דבריה, לאחר שפיצחתי לבד את
המילה האחרונה במשפט.
"אני לא מבין למה אנשים עוברים את כל התהליך הזה של הכאב רק
בשביל שהם ידעו שיש להם עגיל, אבל אף אחד אחר לא", אמרתי בטון
מתנשא.
"אבל את הלשון רואים! לפעמים..." ניסתה לשכנע אותי, כאילו אני
הסיבה שהיא לא תעשה עגיל בלשון.
"את תלכי כל היום עם הלשון בחוץ כמו כלב?" שאלתי כשאני יודע
מראש את התשובה.
"לא, אבל אם לא בלשון אז איפה? בגבה זה כבר כל כך לא, ובסנטר
זה פשוט דוחה, אני לא מבינה מי הדבילים שעושים בסנטר, זה גם
נראה לי הכי כואב". ניסתה נסיון נואש לקבל ממני אישור לעשות
עגיל בלשון.
"בלשון לא בא בחשבון, אני לא רוצה להרגיש חתיכת מתכת מלאה
בשאריות מזון שנדבקו אליה, כל פעם שאני מתנשק אתך. מה עם
הפופיק?" הצעתי.
"מה איתו?" תהתה בקול פרחי, והוסיפה "גם בפופיק לא תמיד רואים,
אני לא אלך עם חולצות בטן בחורף".
"כאילו איזה חורף יש פה, רוחות, סערות, שטפונות, אנטריקה!"
התלוצצתי.
אדווה הורידה מבטה והסתכלה על החולצה שלה, היא הרימה אותה טיפה
וחשפה את הקורקבן, היא נעצה בו מבטים מספר שניות וגם אני.
שנינו בהינו כמהופנטים בפופיק שלה, כאילו לא ראינו פופיק
מעולם. אנשים בכלל לא מייחסים חשיבות לפופיק שלהם. כמה אנשים
בכלל שמים לב במשך היום שבכלל יש להם פופיק? ולמה הפופיק דווקא
באמצע ולא בצד שמאל או ימין? ומאיפה השם הדבילי הזה פופיק?
ולמה אצל חלק הוא שקוע ואצל חלוק הוא בולט? כל כך הרבה שאלות,
כל כך הרבה חוסר ידיעה.

נושא השיחה נגמר, דממה השתררה בחדר, אז כדי לשבור אותה, הרמתי
את החולצה והתחלתי לבהות בפופיק שלי.
"איכס, מה אתה עושה?" קראה.
"אני מנסה לדמיין איך יראה עגיל בפופיק שלי?" השבתי.
"אתה מוכן לדמיין בפרטי?" עקצה.
"מה? למה לך מותר לחשוב על לעשות פירסינג בפופיק ולי לא?"
תהיתי בקול תמים.
"כי אתה בן! בנים לא הולכים עם פופיק, זה איכסה!" הרימה את
קולה.
"לא יודע מה בנים אחרים עושים, אבל אני לוקח את הפופיק שלי
איתי לכל מקום", התבדחתי איתה והוספתי בשאלה "ומה באמת ההבדל?"

שאלתי רק לשם הויכוח, לא באמת תכננתי לעשות עגיל בטבור. "זה סך
הכל פופיק, זה אותו דבר".
"אבל שלכם מגעיל, הוא שעיר כזה ומגעיל...ויש לו כזה...הוא
מגעיל" אמרה בטון של אחת שמקבלת בחילה והוסיפה "אף אחד לא רוצה
לראות פופיק של גבר, זה מגעיל"!
"בנים לא הולכים עם עגיל בפופיק, ובטח שלא החבר שלי, אתה לא
עושה וזהו, שנינו נשכח מהרעיון של פירסינג באיזשהו מקום" פסקה
את פסק הדין בנחרצות.
"את יודעת, אני בטוח שפעם חשבו שפירסינג אצל בנות זה מגעיל,
אבל הייתה את האחת שהיה לה אומץ, והיא הייתה הראשונה ששמה זין
על מה שאמרו, עשתה פירסינג, ובזכותה לכל דרדקית בישראל יש עגיל
על איבר כלשהו בגוף שהוא לא אוזן". הייתי מרוצה מהטון והרצף
שהצלחתי לומר את הדברים בלי לגמגם.
"פעם גם אנשים חשבו שכדור הארץ שטוח, מה הנקודה שלך?" אמרה
בעצבנות.
"הנקודה שלי היא שאני גם רוצה להיות חלוץ בתחום אבזור והלבשה
של פופיק הגבר. אני אהיה לפופיק של הגבר הישראלי מה שהביל"ויים
היו להתיישבות בארץ ישראל! אני אהיה הראשון! אני אקבע את
הטרנד! אני אהיה זה שיביא לשינוי!" אמרתי שכמבטי מתמקד במשך כל
הזמן בנקודה בלתי נראית בחלל החדר ללא תזוזה, כדי לנסות ליצור
אפקט כמו בסרטים, ובאמת הרגשתי קצת כמו דובי גל באותו הרגע.
"כשאתה נהיה מוזר מדי, זה סימן שאני בדיוק מאחרת לפגישה עם
סיון, וחייבת ללכת", אמרה אדווה, נשקה לי אבל נשיקה קטנה,
נעמדה במהירות, שלפה את הסלולרי, החלה לחייג, הוציא כלי איפור
ומראה קטנה והחלה לסדר את המראה, לשייף ציפורניים ולקלוע צמות
לעצמה וכל זה בזמן הליכה אל עבר דלת הבית.

התפרסתי על המיטה יותר בחופשיות עכשיו, כשחלק גדול יותר ממנה
היה פנוי, והתחלתי לחשוב על השיחה שזה הרגע ניהלנו.
תהיתי אם אדווה עדיין תאהב אותי אם יהיה לי עגיל בפופיק, ואם
באמת כל השטויות שדיברתי על קביעת טרנדים וראשוניות יכולים
להתקיים.
זה סך הכל עיגול ממתכת שעובר דרך איבר בעל שם משעשע בגוף, למה
זה צריך לשנות משהו? ובכל זאת, הרגשתי שאם אני אעשה דבר כזה,
אדווה תעזוב אותי. ואם היא תעזוב אותי בגלל דבר כזה, אז זה
סימן שהיא בכלל לא אוהבת אותי באמת. אם היא אוהבת אותי באמת,
היא תקבל אותי כמו שאני, גם עם עגיל בפופיק.
היה לי מאד נוח, עד כדי כך נוח, שנרדמתי. לא ישנתי ממש הרבה,
אבל זה הספיק כדי לחלום חלום.
בחלומי היה לי עגיל בפופיק, ואני הולך ברחוב כשחבורת צלמים
מצלמת כל צעד שאני עושה. האנשים ברחוב כולם מסתכלים עלי,
וילדים קטנים מבקשים מאמא שלהם לקחת אותם לעשות עגיל בפופיק.
מספר הצלמים גדל וגדל ככל שאני מתקדם בהליכתי, ואליהם מצטרפים
גם כתבים ששואלים אותי שאלות כמו "איך זה להיות האיש שקבע את
הטרנד שמשגע את כל זכרי העולם?" או "אתה משתמש בג'ל או קצף כדי
לגלח את השיער באזור הפופיק?". בחלומות שלי אני חלק טבעי.
אני ממשיך ללכת, ונכנס ללימוזינה שחורה וארוכה מאד מאד, עד כדי
כך שאני לא יכול בכלל לראות את הקצה שלה. הלימוזינה נוסעת,
אנחנו ליד חוף ים, ואני רואה חבורת זקנים עם בגדי ים קטנטנים,
שחצי עכוז שלהם בחוץ, עושים כושר, כשבטבורם עגיל מנצנץ אשר
בולט בין כל הקפלים והשומות.
לפתע, הלימוזינה עוצרת, בחוץ בבת אחת נהיה שחור, אני יוצא
מהלימוזינה, ואדווה עומדת שם,כששריריה מפותחים יתר על המידה,
ובידה היא מחזיקה את הפגוש של האוטו ולא מאפשרת לו לנסוע.
כשאני מסיים לצאת מהלימוזינה, היא מרימה אותה מעל הראש, ומטיחה
אותה על הקיר. היא גדלה וגדלה כל הזמן, ואני הולך וקטן. היא
מרימה אותה בכף ידה ומתחילה למחוץ אותי. אני שומע את העצמות
שלי נשברות אחת אחת, והן משמיעות רעשים, יותר נכון דפיקות...

אני מתעורר כשאני שומע דפיקה בדלת. אני נגש לדלת באיטיות ופותח
אותה. אדווה נכנסת לבית. "ישנת?" שאלה.
הנהנתי בחיוב. "מריחים" אמרה, וניגשה לחדרי.
גררתי את עצמי אחריה, עדיין משפשף עיניים.
התיישבנו על המיטה ושנינו שתקנו.
"חלמתי שיש לי עגיל בפופיק, ושאני מודל לחיקוי והערצה של
מליוני אנשים בכל רחבי העולם" אמרתי בפיהוק.
"טוב לדעת שאתה מפגר גם כשאתה חולם", השיבה והמשיכה "עכשיו
אולי תוכל סוף סוף לשכוח מהרעיון המגוחך הזה".
זה היה הקש ששבר את גב הגמל! מי היא שתגיד לי מה לעשות! אם היא
אוהבת אותי, זה לא ישנה לה. הרגשתי גל חום שטיפס מהזרת שברגלי
לעבר הברכיים, עלה לבטן, ולבסוף הגיע לראש, ואז התפרצתי. "נמאס
לי אדווה! אני הולך עם זה עד הסוף! את לא תגידי לי מה לא
לעשות, ובטח שלא מה כן לעשות! אם אני רוצה לעשות עגיל בפופיק
אני אעשה! ויודעת מה? אני רוצה לעשות עגיל בפופיק, ואני הולך
לעשות את זה! ואת, בתור החברה שלי, אמורה לאהוב אותי אהבה ללא
פשרות, ולקבל אותי כמו שאני. אני לא פוגע בך, אני נשאר אותו
דבר, שום דבר לא משתנה בי. זה לא אמור להפריע לך, זה לא אמור
להזיז לך! את אמורה להיות שם בשבילי, לתמוך בי, אפילו שאת לא
תומכת ברעיון. מצטער, אבל הדבר היחיד שאני יכול להסיק מכל זה,
הוא שאת לא באמת אוהבת אותי".
ראיתי את הדמעות שהחלו לבצבץ בעיניים של אדווה. היא פשוט ישבה
שם, הסתכלה עלי בתדהמה ושתקה. היא לקחה נשימה ארוכה, נעמדה,
והחלה במה שנראה היה כמתקפת הנגד שלה. "דפוק אחד! אתה יודע
שאני אוהבת אותך בכל מחיר ולא משנה מה! המשכתי לאהוב אותך אחרי
שעשית את הקעקוע, זה שעשית קרחת לא גרע שום דבר מאהבתי,
וכשאמרת לי בדיוק אותו דבר אחרי שגילחת את הגבות, למרות זאת
עדיין המשכתי לאהוב אותך ללא שום תנאי. זוכר כשהחלטת שאתה רוצה
כמה בחורות יחד, ולא היה לי אכפת בכלל כל עוד אתה גם איתי?
ואפילו אחרי שכרתת לך את הבהונות רק כדי לראות אם עדיין יש לך
מקום בלב שלי, נשארתי אתך, אוהבת יותר מתמיד, אז למה אתה חושב
שעגיל בפופיק ישנה משהו? כן, זה נכון שפופיק של גבר זה מגעיל,
אבל אם זה מה שיעשה לך טוב, אני לא אעצור אותך, בדיוק כמו שלא
עצרתי אותך עם המסור החשמלי והבהן. טיפשון. טפשוני שלי...",
היא התנפלה עלי בחיבוק חם, ואני בחוסר ברירה שיתפתי פעולה.
לעזאזל! איזה טיפש הייתי. איך שכחתי מכל המקרים הקודמים? למה
חשבתי שדבר קטן וטיפשי כמו עגיל בפופיק ישנה משהו? אם כל
הדברים הקודמים לא גרמו לה לזרוק אותי, אז בטח שעגיל בפופיק
לא.
אם אני רוצה שהיא תזרוק אותי, בגלל שאין לי לב לזרוק אותה, אני
אצטרך ללכת על דברים יותר קיצוניים מפופיק של גבר.
מזל שהאקדח כבר מוכן במגירה.