אני מגלגל מרק עוף בנייר. אין צורך במצית או בגפרור, יש לי כבר
מספיק אש. אמנם עכשיו יום כיפור, אבל הבטן שלי כבר בל"ג בעומר.
אני אוחז בג'וינט עם שתי אצבעות רופפות ודוחף אותו אל בין
שפתיי. הוא נדלק בעצמו, כנראה מהאש הבוערת בתוך הגוף. שאיפה
עמוקה של תרופת-סבתא, ישירות אל תוך הריאות. אל תוך החמצן שאני
נושם, החמצן שמתפזר בכל גופי. שאיפה עמוקה ישירות אל תוך הנפש.
מה שבטוח, האנטיביוטיקה לא עוזרת. כבר ממזמן, הניחה אמא יד על
בטני והסבירה לי שהכל שם, ושזו לא מחלה חיצונית. מילמלתי
הכחשות, אבל אמא מכירה אותי.

אני מרגיש את העשן הנקי מהשאכטה מתחיל לקרצף את דפנות נשמתי.
זה באמת מרגיש טוב, אבל זהו רק סוטול זמני.

אני חייב לסיים עם סוף אופטימי. אבל אני שונא סתם לזרוק לאוויר
"יהיה בסדר", כי על מה בדיוק אני כבר יכול להתבסס?

5.10.2003
לילה שהיה, יתנדף מתחת לכרית, ויספג בתוך הציפה. מעכשיו.