[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חן שזר
/
נעלי בית צהובות

ממש לקראת הסוף, כשמרגישים אותו באוויר, אני פוגשת את מזל
יושבת על הספסל במרפאה ומחכה בסבלנות. רואים עליה שרגילה
לחכות. לבושה שמלה שכבר ראתה ימים טובים יותר, לרגליה נעלי בית
צהובות, אפילו העקבים מגומי כבר משופשפים.

מזל צנומה וכנועה, נמוכת קומה, עיניים  כבויות בוהות באוויר.
קשה מאוד ליצור עמה קשר עין. בכל פעם שנתקלת בעיני מיד משפילה
אותן, כאילו חוששת שאראה מה בפנים.

קשה לתקשר עימה. בשפת הרחוב נגיד מבולבלת ובשפה הגבוהה של
הפסיכיאטרייה התקף פסיכוטי.  אחרי יומיים ומחצה מתחילה
להתבהר, גם התמונה. אלמנה היא עכשיו. בעלה נרצח בידי גבר קנאי
שחשד בו שהוא מתעסק עם החוקית שלו. הפלונטר הידוע, שעדיין לא
מסביר כלום

אני כאן בהשתלמות  על מנת לשמר מיומנויות, וחוץ מזה קצת עייפתי
ללמד על יבש. אז הגיע הזמן להטעין מחדש את המצברים.  המטופלים
מרתקים אותי,  כמו תמיד, ויש גם מטפלים מקצועיים. טוב לא כולם.
אין לי סבלנות לאלה עם המילים הגבוהות, שאני יודעת שמתחת אין
להם  כיסוי. ישיבות הצוות  מרתקות בעיקר בגלל התחרות הסמויה על
ליבו של המנהל. בכל מקום אותו דבר.

כשאני רואה את מזל  בא לי לעטוף אותה ולנחם אותה. אבל אני
יודעת שייקח לי זמן  עד שאצליח לרכוש את אמונה. אני מציעה לה
ללכת קצת לריפוי בעיסוק. אני יודעת שלא תעשה שם כלום, רק תשב
ותבהה באוויר, למרות שעדיין לא מקבלת תרופות.

"מזל, תשמעי. אני נכנסת עכשיו לישיבת צוות. כשאגמור נדבר עוד
קצת בסדר?"

ממש בכניסה לחדר הישיבות אני מעיפה מבט אחורה. מזל כבר לא
אתנו. יושבת בעיניים חצי עצומות. מעניין על מה היא חושבת כעת,
אם בכלל.



אני יושבת פה בתחנה של רמת חן ומחכה שמישהו ידבר איתי ואולי
יעשה לי קצת יותר קל על הנשמה. אימא שלי אמרה "מזל, לכי לרמת
חן, אולי יעזרו לך". אפילו לקחה אותי ביד, שמה פה והלכה. טוב
גם לה חיים לא  ממש קל. חמש בנות בלי בן. ואבא שלי מת ממזמן.

כבר דיברתי עם זו שקוראת לעצמה חן. נשמה טובה אבל לא מבינה שום
דבר. היא לא מפה ואין לה גבר כמו שלי שאולי. אז היא רק מחייכת
ואני בוכה בפנים. אבל בחוץ גם אני מחייכת לעשות לה קצת טוב.

סיפרתי לה שברדיו הודיעו שאני לא בסדר, כי שמתי עלי נעלי-בית
צהובות כששאול  שלי מת. והיא, לא אומרת לי מז'נונית וגם לא
משוגעת. רק שמה יד על הכתף שלי. לא, לא שמה רק ניסתה, כי אני
עדיין כואב לי הכתף ממזמן. וחוץ מזה  אני לא אוהבת שנוגעים בי.
אבל זו ממזרתה רק רצתה לשים יד שלה, אבל לא שמה בסוף.

גם שאלה אותי איך היו חיים שלי עם שאול. מה אגיד לה? אז אמרתי
בעל טוב ואבא טוב. היום כבר לא יודעת כלום. מה היה ואיך היה.
טוב, היה קצת עצבני וקופץ ולא נתן הרבה כבוד רק לפעמים. גם
החיים שלו קשים.

רק בגללי נרצח  אני חושבת לי. אני לא הייתי מספיק טובה אליו.

אני מנסה לזכור מה היה ואיך היה ולמה, אבל לא יוצא לי ישר. אני
רק זוכרת קצת. טוב שאול תמיד אמר את טיפשה. ובטח צדק שאול שלי,
נשמה שלי.

אבל בשבילה זותי  חן, אנסה לזכור. כשתבוא אדע להסביר לה בדיוק
מה קרה.

שאול חזר בלילה והיה רעב. פתח המקרר היה ריק. והוא בכלל לא היה
נותן לי לצאת. והוא היה סוגר. "את לא יוצאת מותק שלי, את נשארת
פה. אישה שיש לה בעל, צריכה לעשות מה שהבעל שלה אומר." הייתי
נמלה לידו. כזותי קטנה.

למה לא היה אוכל? אני חושבת לעצמי, באמת, למה לא היה אוכל
בבית? אה, כי שאול לא שם לי כסף על השולחן, כבר מזמן. וגם שכח
לעשות קניות. לפעמים מביא לי עוף ואורז ירקות מהשוק וגם חלב.

אבל היה עסוק בעבודה מאוד מאוד וגם היה לו מישהי מהצד זותי
רחלי, האישה של מוריס. אז שכח להביא לי אוכל.

מזל שאימא שלי הביאה לי סיר, אבל הילדים גמרו הכל, כי היו גם
כן רעבים. והיה רק סיר ריק בכיור מה שעצבן אותו,  את שאול. ממש
הכי חזק. אז ככה ירד עלי, הפך את השולחן עם האוכל שלא היה עליו
כלום. והוא התחיל מתעצבן, דפק את הפריז'ידר הריק, ככה עם הרגל
שלו. הוריד על יד, כמו תמיד כשהוא עצבני והלך לישון רעב.

קם בבוקר מוקדם מוקדם, עוד הכניס לי כאפה למרות שישנתי, והלך
לעבודה. עובד קשה השאול שלי מבוקר עד לילה. במחסנים איפה שיש
לו סחורה. גם כשאין לו רחלי של מוריס. עכשיו עובד יותר קשה.

בשמונה באו דפקו אצלי בדלת. שמעתי לא פותחת. אבל דפקו חזק.
עמדה משטרה. אמרה "שאול שלך מת. הרגו ירו בו בחזה. " אני
עילפתי וזהו.

אם הייתי שמה לו אוכל לשולחן כמו שאוהב, לא היה קם בבוקר והיה
בחיים שלי שאול. אפילו אמר לי, כל החיים שלך, טיפשה תישארי,
ואני מטומטם שאני סומך עליך. אז הוא מקבל את מה שצריך. אני
טיפשה, התחתני אתו. לא מבינה כלום מהחיים שלי והשלמתי עם כל מה
שעבר עלי כל החיים.

החיים שלי מסביבו לא בילויים, לא עבודה, לא משפחה. סגר לי
טלפון. סגר לי דלת. לא חברים. לא בילויים. לא יציאות. לא כלום.
רק אני והוא. רק הוא ואני.

לקח לי הרבה זמן. הייתי אומרת, אין דבר היום אני אוותר. אז
נראה אולי מחר יהיה הכל בסדר. אבל לא. זה מין הבלגה של הבלגה
שנמשך שנים. יצא מכלל שליטה.

אם הייתי נותנת לו אוכל, לא היה יוצא בבוקר בבוקר והיה בחיים.
העיניים שלי והנשמה לי. לא מבינה למה יצא בבוקר. אני באמת
אוהבת אותו כי זה בן אדם שלפעמים נתן לי כבוד. אבל לא תמיד
ולמה אני לא נתתי לו כבוד עם נעלי בית צהובות? אני רעה שלא
דאגתי לנעלים. עכשיו מה יהיה?

לשבת  שבעה בלי לתת כבוד לבן אדם.  איך לא חשבתי על זה? לא
מבינה. שמלה שחורה היה לי. אפילו חזיה שחורה היה לי בשביל לתת
לו כבוד לשאולי שלי. אבל נעלי בית לא שחורים היה לי. לא מבינה
למה לא חשבתי על זה.

בשביל זה כולם מדברים עלי ברחוב. גם השכנה ממול וגם זו מעלי.
ואמרו ברדיו מזל לא בסדר. ואפילו הדביקו מודעות גדולות כתומות
בכל העיר מזל לא בסדר. מזל שלי ששאול מת? מה אני אשמה?

לפעמים גם שאול מדבר אלי מהרדיו, צועק עלי למה ולמה וככה וככה.
ואני כבר לא רוצה לשמוע אותו יותר. אבל לא תמיד יכולה לסגור
לו את הפה אפילו שהוא כבר לא פה.

ומה יהיה אתי עכשיו בלי שאולי ובלי צעקות שלו אני אשתגע.?

אני חושבת אחרי סידרתי לי בראש מה היה ולמה היה, אני חוזרת לי
הביתה. צריך לתת אוכל לבנות שלי. וגם אימא שלי צריכה הביתה
לבעל שלה שלא ירים עליה קול. אז מה אם אמרו ברדיו מזל משוגעת?

אני לא, בחיי שלא.
איך אומרת הסוציאלית
רק בלי מזל. מזל בלי מזל.

מצחיקה כזזותי לא?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה חדש?
21:55 9.10.01






מתוך "במה חדשה"
9.10.01
21:55


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/6/01 8:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן שזר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה