היי אני אמיר ואני חשבתי לכתוב שיר אבל במקום הטקסט הזה נכתב
מעצמו דבר שהיה לא קל אבל היה חייב להיכתב אפילו בדקות אלו אני
מתלבט עם לשלוח את זה או לא.


אני מפחד מהרבה דברים אבל אני אוהב להתמודד עם הפחדים שלי
ההרגשה שזה נותן האדרנלין והלב שדופק כמו משוגע אני חושב שאני
מחפש ריגושים ועם אני לא מוצא אותם אני משתעמם ונהיה מדוכא.
אני מפחד מהעתיד מאוד כמו שכבר כתבתי על עצמי כי אני לא יודע
מה היה שם בסוף הדרך. אני ימות בצבא יאבד יד או רגל אני יפגוש
פעם בחורה או לא. היו לי הרבה ילדים ונכדים או לא וכו...  
אני פשוט לא יודע מה אני רוצה להיות במה אני רוצה לעבוד
אין לי חלום.
אני מאלה שהולכים בדרך שכבר הלכו דרכה ואני מפחד ללכת לבד.
אני רוצה להיות טייס אבל רק בצבא לא במטוס נוסעים אני רוצה
ליראות את העולם ואת כל הדברים המופלאים שיש בו
כמו מאורות הקוטב הצפוני מפלי הניאגרה הכל!!!
אבל זהו, זה כל החלומות שלי כל מה שאני רוצה לעשות בעתיד.
אני לא רוצה לעשות עבודה משעממת שאני לא אוהב כל החיים שלי
ולהפוך לבן אדם עייף ועצוב אני רוצה לחיות את החיים כמו שאני
רוצה לא כמו שאני חייב עם זה בכלל הגיוני.

בבית ספר אני מרגיש בעומס יתר כאילו לקחתי יותר ממה שאני יכול
להתמודד איתו מתמטיקה 5 יחידות מגמות ועוד דברים זה מעניין
אותי אבל אני מרגיש שאני נגרר מאחור. הציונים שלי לא גבוהים
במיוחד והמורות שלי פשוט גרועות אבל ממש. לפעמים אני חושב
שאפילו חברים שלי לא אוהבים אותי יותר, והם לא עוזרים לי או
תומכים בי אפילו החלום המציאותי היחיד שלי להיות טייס בחיל
האוויר והם רק מנסים למצוא סיבות למה אני לא יכול להתקבל, אולי
זה בצחוק אבל אותי זה לא מצחיק.
בבית ספר שלי (שאני שונא כל כך) אני תמיד מתחבא זאת אומרת לא
מתחבא פיזית אלא פשוט נמנע מאנשים מסוימים אני לא הכי מקובל או

חתיך ואנשים מסוימים נהנים להזכיר לי את זה ביחד עם אמרות
שנונות. ואני בחור גדול 187 סמ' ואני חזק יחסית ואני חושב שזה
מה שגורם להם יותר כיף כי אף פעם אני לא מחזיר וכל פעם שהם
מציקים לי אני מתחיל לצחוק איתם או מתעלם אבל אני כל כך כועס
שבפנים אני רק שומע את עצמי צורח ואני ניזכר בכל מני מיקרים
אחרים דומים והזעם שבי מתחזק עד שאני מרגיש את הידיים שלי
רועדות ונסגרות לאגרופים. ואני מפחד משני דברים בגלל זה. אחד
זה שאני יום אחד התמוטט (או השתחרר תלוי איך רואים את זה) ואני
ירביץ למישהו אולי אפילו יהרוג אותו בטעות. והדבר השני הוא
שאולי אני אפילו לא השתחרר לעולם.

לפעמים אני חושב על העתיד על העבר על היקום ואני פשוט משתגע על
מה שאפשר לשאול ואי אפשר לענות עליו למשל:
האם יש עוד חיים על כוכבים אחרים?
האם אנחנו יותר מתקדמים או הם?
הם נראים כמונו או שהם שונים לגמרי?
אם אין חיים על כוכב אחר אז זה לא בזבוז מוחלט של מקום כל
הכוכבים האלה ביקום?
האם באמת קיים ה'? ואם למה הוא נטש אותנו כל העולם הולך לההרס

זה רק עניין של זמן עד שמישהו ישגר פצצה גרעינית וישמיד
אותנו!
האם היה שנת 3000 או 40,000 והאם נטוס לעולמות אחרים או שנמות
ונכחד?
האם בעתיד מישהו יזכור אתנו יותר מאשר שם על מצבה כי אני לפחות
לא מכיר את השורשים שלי מעבר לסבא רבה מי ילד את תחילת המשפחה
שלי לפני 4000 שנה אף אחד לא זוכר האדם הזה הוא רק רוח,ללא שם
וללא פרצוף!?! האם עלי נגזר להיות אותו הדבר רוח? אני רוצה
שיזכרו אותי, אני לא רוצה להישכח אני רוצה לעשות משהו שיזכרו
אותי בגללו שהיה לי מעמד,תואר או להיות מקום ראשון במשהו ושלא
ישכחו אותי!!

זה בערך הכל לבינתיים אני מצפה מאוד לתגובות שלכם.