בקצה השמיים יושב המלאך העליון
בוכה את דמעותיו על הארץ החרבה
כואב את כאבו של עולם מכוסה בחשכה
נואש הוא על בורותם של בני אנוש המתפלשים במלחמה
על מפתן שעריו הוא עוצר את זורעי האסונות
בכנפיו החמות הוא מרכך את כאבם של הנקטפים מן העולם
תוהה הוא ושואל הכיצד טבע פארו של עולם במצולות זדון
כל רצונו לרפא את המגיפה המעקרת את רגשות האדם
להפריד בין האור המטיב, לחושך המשחית
דמעותיו העצובות מוטלות ומציפות בתוך הבצורת הרעה, החולה
ניחוחות של תקווה נאספים מן האדמה הניעורה מגסיסתה
זמירתו הרמה של המלאך העליון משולחת ומקבצת את מלאכי היקום
עבודה קשה מנשוא לפניהם, להחזיר את חיוך החיים
להפשיר בלבבות הקפואים עמוק בשנאה ומדון
להחזיר לעולם מעט בראשית ומעט תמימות והרבה שפיות. |
