אני יושב פה. מוחק שניות. אחת לאחת. מולי פרוש האוקיינוס, כמו
מציג לראווה את אונו, מנפץ גלים אל ארמונות של חול, פולט שלדי
דגים, במן קצף לבן של דמנציה. עושה רושם שהזמן כאן איננו נע.
אין כאן סופים והתחלות, רק קצב תמים ואינסופי. רציתי לברוח
הרחק, אך הגעתי רק לכאן. עשרים וכמה דקות נסיעה אל עבר השמש -
כאן הכל כבר נראה שונה. לא צפירות כעוסות, בנייני מתכת ענקיים,
לא כלבים משוטטים קשורים ברצועות, פיח דביק, שום דבר, רק אני.
נעליים חומות מקושטות חול רטוב, גינס משופשף מדיי, משקפי שמש,
רק אני.

רציתי לברוח רחוק. רציתי לנסוע עד שתגמר הדרך, או שיאזל הדלק.
רציתי לברוח לתוך סצינה הוליוודית קיטשית, להרדם ללילות קצרים
במוטלים זולים בשם בדוי, לאכול בצלחות פלסטיק במסעדות דרכים
עזובות, לנטוש הכל מאחורי, לא להביט אחורנית. רק ללכת...
אבל, הגעתי רק לכאן, חלקת אלוהים, השטח המת של העיניים
האורבניות, פיסת קרקע בתולית שרק ג'יפים תועים הצליחו להשחית
בסימני צמיגים. גלדים אפורים מהוהים של מדורות זעירות, בקבוקים
אבודים, רק הם מרמזים במעט על קיומו של שאר העולם סביב.

אני יושב פה, מבטי תלוי ערום, כמו מריונטה שניתקה עצמה
מהחוטים, ועכשיו היא שוכבת נטולת זיע, על חול רטוב מדמעות,
במבט האבוד, מצליחה רק לבהות באותם ענני נוצה שכמו מתפוגגים
מעצמם, שטים ברוגע בשמיים תכולים. גם אני שט, אל תוך השקט, ואט
אט גם ערפל מחשבתי מתפוגג, מעצמו. אני כמו נמס אל תוך החלל
הוורוד הזה, היום הזה כולו כמו מתמוסס לתוך עצמו, רציתי לברוח
מהכל, להמלט, ואולי הצלחתי...