22:47
חיממתי את התנור. הפרדתי כבר את הנקניקיה עם הבצק ואת
הבורקסים, שיהיו מוכנים ככה. שתיתי מהבקבוק המוגז. השכנה תוקעת
בי מבט. שתזדיין. התיישבתי לכתוב קצת. משעמם. קמתי להשתין
(התנור צריך להתחמם) והסתכלתי במראה. לצום? לא לצום? כרגע זה
כבר לא ממש משנה, חשבתי לעצמי, בפנים קיפצצה לה קלות ציפייה
מיתולוגית. ציפייה שתמיד התעוררה ברגעים כמו מיסטיים, רגעים
שמצפים לסימנים מגבוה שיגרמו לי להחליט מה לעשות. איזה להחליט,
סימנים שיגרמו לי מה לעשות. אם אני אפתח את הרוכסן (אלה היו
כפתורים, אבל רוכסן זה הרבה יותר תנ"כי, מעין קריעת-ים-סוף
שכזו) ויהיה לי זין שחור זה סימן מכובד, אין ספק. אבל נאדה.
אני חוזר ומתיישב ליד המקלדת והיא, למרות אוצר המילים הבלתי
אפשרי שלה, שותקת עימי בהסכמה. אני מביט דרומה, לחלון המרפסת,
ושורת בתים חוסמים לי את גשר הירקון.  אני חוטף את החרא רק
מהמחשבה על ההתקהלות שם, ומודה בקול רם לשורה של אדריכלים עם
שאיפות בעננים, ולשורה של יאפים מלאי כסף שהרשו לעצמם לרכוש
מעצמות טריטוריאליות שכאלה. עם סיום הקידה המיסטית וחשבון הנפש
(586 שקל, לא כולל טיפ) הארור אני מתפנה למחשבות מעשיות. מנסה
לחשוב על כתובות דואר אלקטרוני של יישויות מיסטיות מדתות שונות
, מישהו שיתן נופח אמיתי ליום הזה, שמאבד אותי כל שנה מחדש.
אחרי שירדתי עם טושה (חירבנה כמו שצריך, הכלבה) (האוכל שלי
נשרף ונתתי לה אותו, "כמה סימלי".) סגרתי את הלפטופ, שלחתי
אס.אמ.אס מנגן לאהובה וטסתי לירח. קלטתי שם את אחד הקדושים
(אני עד עכשיו לא בטוח אם זה ברוך הוא או זה מהמשלוחים של
המכולת) והתיישבתי לידו.

"אתה צם?", הוא שאל אותי תוך כדי שהוא זורק אבנים על ילדים
קטנים עם אופניים. "עוד לא החלטתי", אני עונה לו בחוסר חשק.
בדיעבד הרגשתי מרוצה מהעובדה שאני מדבר עם יישות שהיא יכולה
להיות הרמה מכולם או עוד אחת כמו כולם, בלי לעשות מזה יותר מדי
עניין. "אתה דפוק", הוא ענה לי בטון מתנגן ועיניים אדומות. ספר
לי משהו שאני לא יודע, חשבתי לעצמי.