את שפעם היית הכול, עכשיו את שוכבת לבד, מבטך בוהה בחלון.
אינך רואה אותי, לא את נכדייך, לא את האור הנכון.
אני יודעת מה היית לפני שמחלה בך פגעה,
אישה נאה  ופיקחית. אימא, סבתא - חברה.

עכשיו את שוכבת , אינך משירה מבט.
על מה את חושבת שאת כל כך לבד,
האם את קולטת? האם את מבינה?

בשבילך ובשבילי ,
אני מקווה שהכול מכסה שכחה.
ואינך מסוגל להבין עד אנה התדרדרת,
ואינך חשה כלום.
לא הרוע,
לא עלבון,
לא בושה.

אני חסרת אונים, רואה אותך בעלבונך
וכל שאני יכולה הוא לברך ולקלל.
לברכך שתמותי מהר ותפסיקי לסבול
ולקלל  האלוהים שכך לך פסק,
ורק לקוות
שכסופי  יקרב,
אדע למצוא דרכים להתחמק
מגורלך.