[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








רובוטים מתוחכמים (גרסת טיוטה ראשונית)

העולם הזה צועד לעבר חוסר טבעיות, חוסר אמיתיות, מוחלט.
ריקנות - - הכל מובנה.
כי על מנת להנות ממסיבה אני חייב להתלבש בצורה מסויימת, אחרת
לא יכניסו אותי. אני לא יכול לבוא לשם איך שבא לי - בשיא
הטבעיות - פשוט כי בא לי לרקוד. ואם אני ירקוד מוזר אז יסתכלו
עלי כולם ויגרמו לי להרגיש לא בנוח.
לא דוגמא טובה.........
כל דבר בעולם מאבד את ערכו, כי הוא לא אמיתי.
דוגמא: נגיד אני רוצה להיות חובל, אז אני מתאמן, מתנהג איך
שהיו מצפים מחובל להתנהג, מתקבל לקורס, עושה אותו, ואז ממלא את
התפקיד שלי כמו שחובל צריך להיות.
נגיד אני רוצה מישהי: אני יתנהג איך שידליק אותה, והיא תהיה
שלי. אני רוצה עבודה מסויימת - אני אלך ללמוד את התואר הנדרש
לעבודה הזאתי ואז אתקבל.

אני לא מצליח להסביר את עצמי....
אני - -  זה לא אני. אני זה (נתחיל מהשכבה החיצונית עד
הפנימית) מצב רוח שיש לי באותו רגע -שאני לא שולט בהם, רצונות
תחושות תאבות יצרים - שאני לא שולט בהם. ואני יודע שאני יכול
להשיג מה שאני רוצה - בין אם זה כסף, מראה בחורה, או כל דבר
מוחשי אחר.
העניין הוא שאני לא שולט ברצון שלי של מה להשיג - זה לא בא
ממני. קודם כל לא תמיד אני מצליח להיות עצמי מול אחרים - כמה
שנאי מנסה, כי: האם כדי להיות עצמי הכל צריך לבוא מתוך מודע
מחושב - וזה זה לא זורם, אלא תקוע, ומובנה, או צריך לזרום
ולהתנהג ב "טבעיות" - למרות שאני לא יודע איך להתנהג
"בטבעיות", ו"בטבעיות" שלי טבועים הרבה התנהגויות שהם בעצם לא
אני - אלא הרבה שריטות לא רצוניות שצברתי לאורך השנים - ושאני
מערבב את הטבעיות השרוטה עם טיפת רצון של מחשבה מחושבת על איך
להתנהג - זה לא זה, ולא זה, אלא משהו בלתי מובן ומוגדר באמצע -
ויש קצר בהתנהגות שלי כלפי חוץ:
מצד אחד הטבעיות שלי אומרת להיות המגניב המרשים שיודע הרבה
ומנוסה בהרבה דברים וזורם בשיחה ומעיר הערות סטייל חברתיות ומה
שהיו מצפים ממני לשמוע, מד שני המחשבה שלי אומרת "תהיה עצמך" -
תתנהג כמו שיובל היה מתנהג - אבל אני דבר ראשון לא ידוע איך
יובל היה מתנהג - במיוחד בגלל ששיחות חולין זה לא משהו שהכי
מעניין אותי ,  אבל מהצד השלישי זה נראה כאילו זה חובה שנפגשים
בהתחלה, כי אתה לא מספיק קרוב לבן אדם כדי לנהל איתו שיחות
אחרות.
אז אולי כדי לפתח משהו חדש, שהוא "אתה" - שזה לא לפתח שיחות
חולין כי הם לא מענינות אותך, ולשדר את זה, ולפתח רק שיחות
מענינות ואישיות - וזה יכול לצאת ככה שאתה לא תדבר עם אנשים
במשך חצי ששנה הראשונה שתכיר אותם.. ואולי הגשר היחיד לשיחות
האיכותיות זה שיחות החולין...
בנוסף על כך יש בעיה של אנשים שיוצא לך להיות איתם רק חודשיים,
או אפילו ימים ספורים - כגון כל מיני אנשים חדשים שאתה מכיר
בחיים, או שיוצא לך לעבוד איתם באותה העבודה - וגם - בדוגרי -
זה כיף להיות במרכז העניינים עם הרבה אנשים - אבל - - - אולי
זה לא אמיתי?!...
(הערת ביניים: סטיתי לגמרי מהנושא המקורי שעליו רציתצי לכתוב -
פשוט כל ההשראה והרעיונות פרחו לי מן הראש ואני לא מסוגל
להחזיר את המחשבות בחזרה)

נושא חדש
התכלס, זה כאילו יש המון אילוצים בחיים שגורמים לך לעשות דברים
שאולי לא היית רוצה לעשות באותו הרגע (כגון לעבוד, ללכת לצבא,
ללמוד, לישון, לחרבן, להגיד שלום לאנשים מסויימים, לפתח שיחות
חולין, להראות טוב - אפילו לנשום).
הסבר: אם אתה מעוניין בקשר עם אנשים - הם לא יבינו אותך, כלומר
הם יבינו אותך לא נכון אם תעשה דברים כמו לא לנהל שיחות חולין,
להסגר, לחכות שהם יפתחו, אם לא תראה טוב, פחות תבלוט, פחות
תדבר עם אנשים - אבל מהצד השני - כמה אנשים אמיתיים כבר פגשת
דרך המראה הטוב ושיחות החולין?! - ואולי זאת הדרך למשוך אליך
אנשים אמיתיים - "להסגר" מפחינת שיחות חולין, ולא להראות טוב,
ולא לשחק תפקיד במשחק החברה...
אבל גם לאנשים אמיתיים יש בעיות משלהם - וגם הם לא פתרו את
העניין הזה - אז פאקין מה הגשר שיחבר ביניכם!!.. (בינך ובין
הסביבה בצורה אמיתית)
בחזרה לנושא החדש: אבל כל הדברים האלה - בתכלס - אולי - - הם
החיים! הרי מה זה החיים בלי לאכול, לחרבן, לעבוד, לריב לנשום,
ולפתח שיחות חולין? הרי אלה החיים. אתה מכיר חיים אחרים?
אלטרנטיבה?
ואם תשאל אותי מה הייתי רוצה לעשות עכשיו, בחיים, לא היה לי
תשובה. אני יכול להגיד לך שאני רוצה לטייל בעולם, שאני רוצה
להתחתן, שאני רוצה להיות מנהל מפעל מליונר, שאני רוצה לזיין,
שאני רוצה להזרק באיזה בונגלו בתאילנד ולא לצאת משם, שאני רוצה
לישון, לעזור לאנשים, לשנות את העולם - אבל בתכלס - כל אחד
מהפריטים ברשימה הנ"ל - - נגמר מתישהו. ואז - שזה נגמר- אתה
שואל את עצמך:
אז מה עכשיו? לאן? מה לעשות בחיים? להתחיל עוד איזה משהו כזה,
להוסיף איזה פריט לרשימה? אז אני יעשה גם אותו. יום, יומיים,
שנתיים - ואז מה? שוב אני יוסיף פריט חדש? אז מהפאקין העניין
פה! לעשות רשימה יותר ארוכה? יותר מפוארת? יותר מקורית? יותר
מאתגרת? ומה נשאר לנו בסוף? המוות זה לא משהו רע או מפחיד, אלא
זה חלק מהחיים - כי גם שאתה חי - אתה באותו מצב שבו אתה מת. אז
בסדר: אין לך אהבה, ואין לך קשרים, ואתה לא גר בבית מפואר -
אבל אלא דברים סתמיים. אהבה זה משהו שיכול לקום ולמות, ובית זה
משהו שאתה יכול לבנות -ולהרוס.
אז נגיד בנית דברים. בנית בית, בנית אהבה, בנית קרירה, אז מה?
מה תעשה אם כל הדברים האלה. אז יופי. יש לי אותם. זה כמו
שגידלתי עכשיו עץ תפוזים ויש לי תפוז לאכול, או שעבדתי שעה אחת
ועם 17.5 שקל לשעה שעשיתי קניתי לי 10 מסטיקים - אז יש לי
אותם. יש לי את המסטיקים, ויש לי בית אהבה וקרירה - אולי עבדתי
בשבילם קצת יותר קשה ויותר זמן מהמסטיקים - אבל בתכלס - אין
הרבה הבדל.
ואהבה של הורים - שכביכול לא נגמרת לעולם - או הצורך שלנו
לאכול, לאהוב, לבנות קרירה ובית - כל אלה הם לא דברים שאנחנו
בחרנו. הם לא שלנו. הם לגמרי מחוץ לשליטתינו - אלו דברים -
צרכים - שיהיו איתנו לאורך כל החיים, לא מתוך בחירה, או רצון -
אלא בתור חוק שאין לנו שום שליטה עליו.
זה בתכלס - - מה הם שוים???
מה כן שווה? הרי כל הדברים אלא דברים שצריך רק מספיק רצון
בשביל להשיג - או שיש לנו אותם, ללא יכולת בחירה ורצון. אז כל
הדברים הנ"ל די שווים לתחת. כלום..
אז איך אני יכול לגלות מה שווה?

הערת ביניים
גם הדברים שהשגנו כי רצינו - הם ללא בחירה אמיתית שלנו - כי
ברצון שלנו אין לנו שליטה - כמו ברגשות. הרצון שלנו נקבע על
ידי החינוך שקיבלנו מההורים, מהחברה, ואיך בעזרת החינוך הזה
אנחנו מעבדים במוח את החינוך וההשקפה היום יומית שאנחנו עוברים
בחיים - וכל השינויים שאנחנו עוברים בחיים הם מתוך קליטת ה
"מציאות", החיים, כפי ש"תוכנטנו" לקלוט ולעבד אותם.
כי ילד שגדל בלי אהבה - לא יחפש אותה, ורעב זה צורך בלתי נשלט,
והרצון להיות רזים (לא שמנים) ומפורסמים זה אך ורק מהטלויזיה,
ואם אנחנו אוהבים מוזיקה רועשת או שקטה זה כתוצאה מהאופי שלנו
- אם הוא מופרע, רגוע, או שניהם ביחד - שעל האופי שלנו גם אין
לנו שליטה - כי ככה "תוכנתנו" - חונכנו, ואם נבחר בת זוג סקסית
או רגועה, עצבנית או שלוה, אוהבת טיולים או מוזיקת פופ - זה
הכל לפי איך שתוכנטנו ע"י ההורים החברה והסביבה - אז גם
הרצונות שלנו כביכול נכפו עלינו, תוכנתו לתוכינו, ובלי שנרגיש,
בלי שנשים לב - הרצונות שלנו - פאקין מה שאנחנו רוצים - ואיך
שאנחנו מכוונים את החיים - שלנו - זה משהו שהוא לא בשליטתינו.
אנחנו סתם רובוטים מתוחכמים, שחושבים שהם בני אדם, ושיש להם
רגשות - שזה מה שמיחד אותם מיצורים אחרים (שבעצם ה"רגשות" האלו
מתוכנתים - הכל נובע מחינוך חברה וסביבה שקלטנו).
אנחנו חיים בתוך סרט שיש לנו בחירה, שאנחנו יודעים מה אנחנו
רוצים ומרגישים, שאנחנו בשליטה, אבל כל זה לא אמיתי, כל זה
מתוכנת , מובנה בתוכינו - ללא ידיעתינו.
אנחנו רובוטים מתוחכמים - כל כך מתוחכמים שאנחנו אפילו לא
חושבים/יודעים שאנחנו רובוטים! אנחנו בטוחים שאנחנו בשליטה
עצמית, שאנחנו מרגישים דברים, שאנחנו חושבים, בעלי מוסר,
הרגיון - ודעה - אבל זה הכל מתוכנת בפנים, הכל!
הרגשות, המחשבות, והאיסטינקטים - הכל מתוכנת!
אנחנו רובוטים!
         !!!
ללא שליטה, ללא רצון, ללא " " " אנושיות " " "
(הגדרה לרובוט מתוחכם)



אז איך לעזזל אפשר להרגיש אמיתיים? להתעורר?
לחיות את עצמינו, ולא את מה שתיכנתו בנו?
מה זה בעצם אני?
הרי בפנים אני לא רובוט מתוחכם, או לפחות - לא רוצה להאמין
שאני כן..
בטוח יש משהו מאחורי הרובוט. בטוח יש אני אמיתי, משהו אמיתי,
משהו שעדיין לא יצא לי לראות ולפגוש ב"עולם" הזה, החלום הזה,
המשחק מחשב המתוכנט הזה, המציאות המדומה הזאתי..







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני אוהבת לחטט
באף. מה זה אומר
עלי
כאינדיבידואל ?
מה זה אומר
עלינו כחברה?



וידוייה של
נערה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/10/03 9:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יובל בארי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה