עבדתי בכל אחר צהרים בחנות של הורי- חנות לפרחים. זה היה המקור
לכסף שממנו הם הפרישו לי סכום של מאה שקל דמי כיס בכל חודש.
אבל אני לא עבדתי בחנות בשביל הכסף- לא, המניע שלי היה מניע
מסוג אחר. אני הייתי מכור לאנשים- זאת הייתה מחלה בשבילי.
הייתי רואה אדם מסויים- לא חשוב המין שלו, צבע העור, הדת,
הגיל, או כל קריטריון אחר, זה היה אדם פשוט לגמרי, שחוץ ממני
בוודאי לא הפנה אליו איש חשיבות יתרה, אדם שמשהו בו גרם לי
להכניס את תבנית הפנים שלו אל תוך ראשי, ולחיות איתו במשך יום
שלם. הייתי נוהג לדמיין מי הוא, מה שמו, תחביביו, מה הם מחוות
הידיים הקבועות שלו, איזה מין בין אדם הוא, ומי מחכה לו בבית
בסוף היום. פעם היה זה אדם זקן בסביבות גיל השבעים שבא לקנות
פרחי כלות, ואני שיערתי שהוא הולך לבית הקברות לבקר בקבר של
אשתו המנוחה, ופעם היה זה ילד בן עשר שבא לקנות זר צנוע וזול
של פרחים- ואני דמיינתי אותו בדרך אל הפגישה הרומנטית הראשונה
שלו. והייתה פעם... כן, אז, הייתה הנערה ההיא- זו הנמוכה עם
השיער הבלונדיני הקצר והחלק שהגיע לה עד לעורף, זו שחייכה אליי
חיוך מתוק וביישן כשקנתה זר פרחים ענק ונתנה לי את אחד
מהפרחים. אותה נערה הייתה האדם היחיד שנשאר במוחי ליותר מיום
אחד...היא נשארה בו להמון זמן- הרבה יותר ממה שכל איש אחר היה
מסוגל...
"תמר"- שם מתוק, כך קראתי לה בראשי.  במשך ימים דימיתי לעצמי
כיצד ברגעים של מבוכה היא משפילה מבט ביישן מדהים, אחד כמו זה
שהיא העיפה אלי אז כשקנתה את הפרחים. כיצד עיניה הכחולות
נופלות מטה בביישנות אל הריצפה, מטיילות בין המרצפות בביישנות,
ואז איך שהיא מרימה שוב את מבטה- יפהפייה כמקודם.
זכרתי את פניה העדינות עוד שבוע לאחר אותו היום בו ראיתי אותה.
זכרתי את העיניים שלה- הן יותר מכל דבר אחר בה גרמו לה להישאר
מקובעת בתוך מוחי העקשן.
הייתי רואה גב של נערה- בביה"ס, או ברחוב, או אפילו בתור
בסופרמרקט והייתי בודק מיד את פניה, בחשד מלא בתקווה שאולי זו
תמר.  אך אף אחת מאותן בנות לא הייתה תמר (ואני בדקתי את
כולן...).
חודש חלף לפני שזכיתי לראות את פניה בשנית. והפעם היא לא הייתה
שמחה כמו בפעם הקודמת. היא ביקשה לקנות וורד אחד- לבן היא
רצתה, וביקשה גם כרטיס קטן אתו, ושזה לא יצא יקר מידי. תהיתי
למי הוורד- חשבתי שאולי מת לה משהו יקר, והצטערתי בשבילה, אבל
הייתי שקט ולא שאלתי דבר, שלא לפגוע בה בטעות.
-"אני מצטער...", אמרתי.
-"כן...גם אני...", היא אמרה בלחש, והעיפה אליי אז מבט עגום.
-"זה בוודאי היה מישהו חשוב...", אמרתי והיא לא הגיבה, רק רשמה
משהו על הפתק בכתב עגול ונקי, קיפלה את הפתק לשתיים וביקשה
ממני לקשור את הפתק בסרט לוורד. ואני, אפילו שבדרך כלל זה לא
היה כלול בשרות של החנות שלנו, עשיתי כמו שהיא ביקשה- רק רציתי
לרצות אותה, שאולי...רק אולי, יופיע החיוך המקסים ההוא מהפעם
הקודמת על פניה, ולו לשנייה אחת. אך היא לא חייכה. היא רק
שילמה, לקחה את הוורד שלה, והלכה. ואני נשארתי שם בחנות, שוקע
בחלומות, עליה, על תמר.
באותו שלב משהו קרה לי- המחלה שלי הלכה והחמירה- רק בכיוון
שגוי. התחלתי להתעסק כל הזמן בתמר...אך משום מה רק בתמר. פתאום
אנשים אחרים כבר לא עניינו אותי, רק היא. סיפרתי על כך לרונן-
החבר הכי טוב שלי, והוא אמר שאני נמצא במצב לא טוב- שהתאהבתי
בה. אבל אני לא הסכמתי לקבל את הדעה שלו בשום אופן. "אני,
מיכאל- לא מתאהב!" צרחתי עליו אז, קצת עצבני.  
'אני רק קצת חולה'-  כך שיננתי לעצמי שוב ושוב עד שהתחלתי
להאמין בזה.
בין הפעם השנייה שראיתי אותה לפעם השלישית חלפה כמעט חצי
שנה-חצי שנה שבה היא הספיקה להתנדף לי קצת מהראש. רק שברגע
שהיא נכנסה לחנות לאחר חצי אותה שנה מאז הפעם השנייה שבה פגשתי
אותה, היא כמו נורתה כמו פגז אל תוך הראש שלי, ונתקעה בו שוב,
עושה בו בלגן איום.
השיער שלה ארך בחצי שנה שחלפה, הבחנתי. ועכשיו, הייתה לה
תסרוקת קרה ארוך- שהלמה אותה עוד יותר מהתספורת הקצרצרה
הקודמת. הפעם בהיתי בה. נקלעתי חסר אונים במקומי, דומם ושקט,
רק מביט עליה- בעיניים הכחולות היפות האלה. משהו בעיניים האלה-
הוא זה שעשה אותי חולה.
היא אמרה לי "היי, לך". המילים האלו עוררו אותי.
-"כן, איך אפשר לעזור לך?", שאלתי מנומס. משתדל לשחק את תפקיד
המוכר המנוסה, אך רועד מפחד פן אחשוף את המצב הבריאותי שלי.
-"אתה לא ניראה כל כך טוב, אתה קצת חיוור...", היא אמרה,
והביטה בי במבט בוחן. הדבר הבא שעשתה היה לשלוח לכיווני יד
מצדו השני של הדלפק- היכן שעמדה, ולשים אותה על מצחי. היד שלה
הייתה חמה, ואני רק מלחוש את היד שלה על המצח שלי נעשיתי יותר
חולה. קדחתי.
-"אתה נורא חם, אתה לא בריא", היא פסקה.
'אני יודע'- חשבתי.
היא עמדה לא רחוק ממני, רק הדלפק הוא שחצץ בינינו.
-"אתה צריך לשבת, לנוח. אנשים חולים לא צריכים לעבוד", היא
אמרה. "אתה יודע מה? יש לי רעיון. בוא, אתה תשב כאן על הכיסא
על יד ואני אעבוד במקומך, זה ממש לא מפריע לי- אין לי גם ככה
דבר מעניין יותר לעשות. אז מה אתה אומר?", אם הייתי שפוי הייתי
מסרב. אבל אני לא הייתי שפוי- אני הייתי חולה- ולכן אמרתי "כן,
בטח, אם זה באמת מה שאת רוצה". והיא ענתה שכן והושיבה אותי על
הכיסא מיד, משתלטת על הדלפק.
ישבתי שם על ידה, שפוף מעט, וסמוק לגמרי- מהמחלה. היא הביטה
סביב על החנות.
-"חנות פרחים זה דבר נורא שמח...", היא אמרה בקול חרישי. אני
לא הגבתי. "טוב, אולי לא לכולם. יש גם אנשים שקונים פרחים
מסיבות עצובות...", ואז היא הסתכלה עלי- מבט עמוק ובוחן. "איך
קוראים לך?", היא שאלה.
-"מיכאל", עניתי. לשמה לא שאלתי כי אני כבר ידעתי אותו-
"תמר".
-"ולי קוראים דנה".
-"לא נכון...", לחשתי, "קוראים לך תמר". לא התכוונתי שהיא
תשמע, אבל היא שמעה. היא לא הבינה למה התכוונתי, אך גם לא
שאלה.
-"כמה זמן אתה כבר חולה?", זה היה כל מה שהיא שאלה.
-"קצת יותר מחצי שנה...".
-"זה המון זמן", היא אמרה במבט דואג- ככה העיניים שלה נראו
אפילו יפות יותר. "ואתה יודע במה אתה חולה?".
-"כן...", אמרתי. התשובה נראתה פתאום בבירור מול עיניי. כעת
הבנתי מה שלא הבנתי קודם. פתאום הבנתי שאני לא סתם חולה, הבנתי
סוף סוף גם מה המחלה.
-"במה?", היא שאלה בסקרנות.
חייכתי אליה.
-"אני מאוהב", אמרתי.
-"באמת? אהבה זה דבר יפה...", היא אמרה מחייכת גם היא. היה
בחיוך שלה משהו- משהו שלא הבחנתי בו קודם אצלה.
-"אני מאוהב בפרח...", אמרתי בטון חולמני.
-"מה?", היא שאלה לא מבינה.
-"אני מאוהב בתמר...", אמרתי מלא אושר על זה שסוף סוף הצלחתי
להודות בזה- זה הקל עליי.
-"והיא?".
-"היא עומדת פה מולי, עם העיניים הכי יפות בעולם, והשיער הכי
חלק בעולם- יפה כמו פרח", אמרתי, ונעצתי בה מבט, מעט סמוק, או
שאפילו קצת יותר מזה. והיא חייכה- רק חייכה, בלי לומר דבר. אבל
החיוך שלה אמר יותר ממה שמילים היו אומרות, ואני הבנתי את
שאמר.