אתה זוכר איך שהיינו מדברים 10 פעמים ביום? זה היה נחמד.
ולפעמים היתה שיחה שנמשכה לתוך הלילה...
אתה זוכר איך היית מסביר לי דברים בסיסיים בפיזיקה, רק כי
שאלתי? פתאום התעניינתי כ"כ בעקרונות הבסיסייים האלה, אהבתי
לשמוע על הגלקסיה.
אתה זוכר איך היינו נפגשים קבוע, והיינו הולכים לטייל כמה
שעות? זה היה כיף. חיבקת אותי, החזקנו ידיים, שתקנו והסתכלנו
אחד לשנייה בעיניים.
אתה זוכר איך נרדמנו ביחד, והתעוררנו אחרי שעה וכבר היה ממש
מאוחר? מכל הפעמים שנרדמנו זאת היתה המיוחדת מכולם, אולי כי
זאת היתה הפעם האחרונה.
אתה זוכר שאמרת לי שאנחנו ממש מתאימים, ושנחזיק מעמד זמן רב?
אני זוכרת, ואני גם זוכרת שעמוק בפנים צחקתי על זה, הרי ידעתי
שזה לא יקרה.
אתה זוכר שהתחלת לדבר איתי על "נשמה תאומה" לפי המינוח בתורה?
ואתה זוכר שדיברת איתי על דת ואמונה, כשידעת שאני לא אוהבת
שמטיפים לי? ואני הקשבתי לך, כי היה איכפת לי ממך, אפילו שבכלל
לא חשבתי כמוך.
ואתה זוכר שקמת והלכת, ויומיים לא דיברנו, ואז התקשרת ואמרת
שזהו, נגמר? כמה שזה כאב. לא הרגשתי הרבה כלפיך, אז הכאב היה
סביר, נסלח.
ואתה זוכר שאחרי חודש שיעמם לך ורצית שנחזור? אתה גם זוכר
שסירבתי, נכון? היו לי את הסיבות שלי.
ויכול להיות שאז לא הרגשתי הרבה כלפיך, אבל איכשהו זה השתנה
במשך השנה האחרונה. אני לא מפסיקה לשמוע את הדיסק עם השירים
האהובים עלינו, ויש שיר ספציפי בו דמעה נמלטת בכל פעם. וכל פעם
שאני רוצה להיזכר בך, אני קוראת מאמרים בעיתון על אסטרונומיה.
רק כי זה מזכיר לי אותך, ואני לא רוצה לשכוח. ואתה בטח לא חושב
כמוני עכשיו. אתה אמנם שומע את השירים ששנינו אוהבים, אבל לך
אין דמעה מעצבנת שנמלטת בלי שתרגיש.
ואולי כן?