כשהשאיר לה מכתב, וכתב לה על כך שהוא הולך , הוא לא באמת ידע
למה הוא מתכוון. חשב שכך אולי הוא ימצא את עצמו, לא משנה מה,
העיקר לא להישאר במצב סטטי. מישומה חשב שהדרך תסדר את הכל, את
כל מה שבתוכו. באותו הרגע הוא לא חשב כל כך עליה. הוא חשב
שאולי היא הבעיה ואולי הוא צריך את הנתק ממנה על מנת שהכל
יסתדר. לפעמים אתה נמצא בתוך מערכת יחסים, שמתחילה כל כך טוב,
שניכם שמחים, מתרגשים כל הזמן, והחיוך לא יורד. תמיד זה ככה
בהתחלה. אבל הוא, הבחור שלנו, תמיד היה פחדן. את כל הקשרים שלו
הוא סיים מיד כשההתחלה נגמרה. הוא לא רצה להתלכלך. אם זאת, זה
שונה, הוא לא יודע להסביר למה, היא יותר בוגרת, הוא יותר בוגר,
הוא כבר לא בבית ספר. אם אפשר הוא היה חוזר לשם. הכל היה יותר
קל שמה, הוא נוהג לחשוב לעצמו, כל כך הרבה פריצות וחוסר
מחויבות.
   גלגל הזמן קרא לו להתבגר,  הוא נתן לעצמו לעזוב אותה, אני
לא נתתי לו. היא הייתה משהו מיוחד. הכאב איתה היה שונה מכל כאב
אחר, וחייו של הבחור שלנו רצופים שריטות נפשיות. איתה היה לו
קשר שונה, לא קשר דיכאוני כזה שמתבסס על סמים קלים, אביב גפן,
ונרות אל תוך הלילה החשוך. פתאום היה שמח, אבל אחרי ארבעה
חודשיים התחיל להיות עצוב. נוצרה הרגשה שגלגל הזמן התפנצ'ר,
ואף אחד לא טרח לשאול למה.
   ממש לפני הנסיעה לפולין, היא רצתה לדבר איתו. הם יישבו עד
הזריחה ונזכרו, ודיברו, והיא ביקשה שהוא לא השתנה. הוא לא הבין
למה התכוונה, אז הוא שאל אותה. היא ספרה לו, שכשחזרה מפולין,
אז היא לא הייתה אותו הדבר. היא התחילה להיות גם היא דכאונית,
והייתה יושבת הרבה בבית ובוכה. היא לא רצתה שהוא השתנה, יחזור
להיות עם עיניים שחורות, כמו שהיה באותן תמונות וסרטים. הוא
הבטיח לה שהכל יהיה בסדר. הוא הבטיח לה הבטחה שלא היה יכול
לקיים. כשחזר מפולין, הוא חיי בתוך סרט. הוא לא רצה לצאת, או
יותר נכון לא הצליח לצאת ממנו. הוא הסתובב עם המחברת שלו כל
הזמן, כתב בה מחשבות חולפות, רגשות שניזכר בקיומם. זו לא הייתה
תקופה טובה. ערב אחד, הוא אמר לה שהוא מתחיל לשאול את עצמו
שאלות, שאלות כמו האם הוא יודע מה זאת אהבה? והאם הוא אוהב
אותה? היא התחילה לבכות, היא לא רצתה לדבר, היא אף פעם לא דברה
הרבה. הוא בכה איתה. היא שאלה למה הוא מתכוון, איך אפשר שלא
לדעת מה זאת אהבה, הוא לא ידע להסביר, הוא אמר שהוא לא אהב אף
אחד עד שפגש אותה.  גם היא לא, אבל מה זה בכלל קשור. הוא לא
רצה ללכת אבל הוא הלך. באותה לילה, היא לא נתנה לו לחבק אותה.
הוא חיבק אותה, אבל היא לא הייתה איתו. הוא בכה. שבוע מאוחר
יותר הם היו בסמינר, זה כבר שבוע שהם לא דיברו. לילה אחד הוא
ביקש לדבר איתה, והיא הסכימה, אז הם הלכו לאנדרטה, ישבו
ודיברו. היא עדיין לא הבינה אותו, גם הוא עדיין לא הבין את
עצמו, היא התחילה לבכות. הוא לא רצה שהיא תבכה, הוא לא רצה
בזה. הוא התחיל לבקש סליחה על כל הדברים שנאמרו. הוא עדיין לא
יודע מה זאת אהבה, הוא אמר. היא לא הסכימה לתשובה הזאת. עם כל
המערבולת הוא התחיל לבכות, והיא, היא הלכה, היא לא רצתה לבכות
יותר. ממש לפני שהלכו לישון, הוא שאל אם הוא יכל לישון לידה?
בתוך הסק"ש שלו. היא הסכימה, אבל הפנתה לו את הגב, הוא התחפר
בתוך הסק, כולם צחקו, והוא בכה. בלילה למחרת הם שוב דיברו. הוא
אמר שהוא אוהב אותה, היא לא האמינה לו, קשה היה לה. היא אמרה
שזה ייקח זמן. אולי הם פשוט לא רצו להיות לבד.
   פולין יצאה לו מהראש, הוא פשוט רצה יותר לקבל מאשר לתת.
הוא הרגיש שהוא נותן יותר מידי, שהוא נמצא על תנאי. זאת הייתה
אחת ההרגשות הרעות ביותר. הוא חתך את החבל. כרגע שניהם נפלו,
שניהם היו בוכים בטלפון. יותר נכון, רק היא. כך לפחות היא
סיפרה לו, באחת השיחות, והתחילה לבכות. היא אמרה שאחרי כל שיחה
היא בוכה. הוא לא רצה בזה, הוא לא הבין למה הוא גורם לה להתנהג
ככה, למה הוא גורם לה לבכות כל הזמן, פעם אחת אפילו אחרי סקס.
הוא בכה בטלפון, והיא ביקשה שיפסיק. היא סיימה את השיחה. הוא
רץ מהחצר אל חדרו, ויעל, אימא שלו, נכנסה לשאול מה קרה? הם
דיברו ובינתיים הכל הסתדר.
    חודש לפני הגיוס הם הלכו לראות הופעה של ירמי קפלן. הזמר
האהוב עליו, עשה לו לפעמים חשק להתאבד. אחרי ההופעה הייתה עוד
הופעה של חברה שחיקו את הביטלס, היא הלכה לרקוד עם חברים שלה.
הוא עבר התמוטטות עצבים, ואחרי חצי שעה מצא את עצמו על הטיילת
בתל אביב, שם באזור הדולפינריום. שבוע אחר כך הוא מצא את עצמו
במושב ארבל. יומיים לפני הגיוס היא אמרה לו שזה לא בסדר. היא
לא מצליחה להבין בעצמה מה קורה כאן. הוא גורם לה לבכות, היא
מרגישה שלא טוב לה, ירמי אמר שאין אהבה שלא שורטת, יש רגעים
שפחות כואב. היא לא יודעת אם זה בגללו, היא לא דיברה הרבה, היא
מידי זרקה הערות לחלל המכונית. הרדיו היה סגור, היה שקט. הוא
ניסה להניע אותה לדבר, הוא הזיע כמו שלא הזיע מעולם. לראשונה
בחייו, הוא פחד. הוא הרגיש שהוא מאבד את כל עולמו. הם ישבו
ודיברו שעתיים במכונית. כשהזריחה התעוררה הוא נסע. היא הבטיחה
שתבוא אליו מחר. היא הלכה והוא חזר הביתה, כתב לה שיר. הוא
נזכר בסקס שהיה להם לפני כחודשיים. הוא נמשך ארבע וחצי שעות,
הוא לא גמר, היא גמרה ארבע פעמים. הוא אוהב שהיא גומרת. בסופו
של דבר, היא הביאה לו ביד, והוא גמר. הפעם הוא לא מוותר, הפעם
הוא לא הולך, הוא אוהב אותה כך או כך. אחרי ההפלגה הוא הלך
לישון, והתעורר יותר מאוחר כשהיא הגיעה אליו. היא אכלה איתו
ארוחת ערב, הם חזרו לחדרו, והוא שר לה את השיר, והיא חייכה.
היא ארה שהיא אוהבת אותו, והם התחבקו. הם המשיכו לדבר, עד
שנהיה מאוחר, אז היא עלתה, ואחר כך עם נרדמו.
    עכשיו הוא בחופשת יום כיפור, כבר שבוע שמיני בצבא, זה כבר
שבוע חמישי שהוא לא ראה אותה. בהתחלה הוא עשה בעיות, אבל עכשיו
הם רוצים שיהיה מפקד במחזור הבא, הוא חייל מצטיין וכל מיני, זה
לא מתאים לו. שוב, הוא מפחד להיגרר לדבר שלא יוכל לצאת ממנו.
הוא מתחיל לפחד מהרפתקאות, אולי אחת כבר הספיקה לו. ואולי שעד
שזו לא תסתיים, עוד אחת זה יהיה יותר מידי, ואולי היא דווקא
תעזור לו לעבור אתה, אולי? אין לו מושג מה יהיה עכשיו, פשוט,
ברגעים שקשה לו, הוא אוהב להיזכר ברגעים שחרוטים לו בזיכרון.