בידי הרועדת
אבעיר להבה,
ולבי יתמלא מועקה.
כמהופנט, ראשי ריק
מכל מחשבה,
אעמוד כך שעה ארוכה.

אחר כך אתעשת,
אתקרב ביראה
אל אותה להבה אדירה.
ואכאב, כי הרי
בידיי נבראה,
ואיתה - הכאב הנורא.

ובכל זאת אוציא
ערימת הניירות
עליה חתמתי בשמי.
ואראה את כתמי
דמעותיי המרות,
הדפים הספוגים בדמי.

בתנועה מהירה
אשליכם אל האש,
לא ניתן לשנות החלטה.
אז אסור לאחור
בצעד חושש,
אתבונן מהצד בבעתה.

ואכיר באימה
כי כעת לא ניתן
להשיב את כל מה שאבד.
אותיות יתרוקנו,
יחזרו לאיטן
להוות סמל גרפי בלבד.

שוב אביט באש
שגזרה את דיני,
עוצמתה תמלאני מורא.
ועם כל מילה
אשרף גם אני,
באותה ריקנות אדירה.

מת מבפנים,
דמעותיי ישטפו,
המעט אשר בי נשאר.
על גחלים לוהטות
הן יטפטפו,
אך האש תשוב ותבער.

ואני לבדי,
לא יבוא איש
להציל שאריותיו של רומן.
וגם השטן
רק יצחק, לא יכחיש
את מר גורלו של אמן.