אני אוהבת את הים. מאוד.
אוי, סליחה. יש לי עוד משהו חשוב.
שותה מים עם לימון - שתי חתיכות לימון דבוקות אחת לשניה.
רוצה שחום כזה אבל לא מידיי. שפתיים מלאות, שיער רך ועיניים -
לא מחוברות?!
ממושקפת הולכת עם מטריה ומשקפיים.
חומוס בסדר, טחינה בסדר, חריף, סלט חצילים.
הימלאיה זה טוב?
הצגה של צולע - הולך חוזר צולע.
צוחק
צוחקת
אני רגילה לשמש
העתק של אלוויס נכנס, לידו אישה.
אישה שמנה עם תלתלים - תיק סל יפה תלוי על כתף.
נורא בא לי כושי. איפה מוצאים כושים?
אני מדברת איתך. תפסיקי לרשום.
מה? אין לי מושג. תימני אולי?!
את לא רואה ממטר איך תראי כושי..  רושמת לך כל הזמן...
תכתבי שאת מעדיפה אשכנזים. (טיפשי)
המבוגר בפינה משמאלי מוציא אותי מדעתי.
בלונדינית ארוזה בחליפת פלסטיק שחורה.
זרימה... את לא יודעת לזרום.
אני? או שאת מתכוונת לבלונדינית הארוזה? באמת לא קל לזרום
בפלסטיק, חייכתי לעצמי.
את מסתובבת והחדר עומד
אבל את רואה את זה כאילו את עומדת וכל החדר מסתובב - תפסיקי
להסתובב.
העציץ מפלסטיק או אמיתי?
עוד משקפופר הולך.
סיגריה, לא לראות.
אור ,אתמול חלמתי אור, מוזר קצת העניין שלילה, חושך, ואור
מופעים ביחד...
את רוצה לדעת אם הסתנוורתי, לא. זה היה אור שונה, אור שזוכרים.

את חושבת שאת יודעת, זוכרת גם, מתי הייתה הפעם האחרונה שהלכת
לישון ונפרדת מהאור בידיעה וקבלה שהחושך יעטוף אותך בקרוב
והאור קיים, אבל שם.
לא חשבת, לא שמת לב לשינוי הקטן שחל בנו, איך האור הופיע שוב
ואנחנו לא ייחסנו לו כל חשיבות, לא חייכנו אליו, לא ממש
הסתכלנו; את אומרת שאם נסתכל באמת העין תצרב, והרי זה מסוכן.
הקונסטיטוציה כה עדינה, החלקיקים הקטנים לא יעמדו בזה. עניתי
לך שאותי האור מושך ושאני  מרגישה מוגנת בו. שחזרתי הביתה,
פתאום אני יכולה לנשום. שמת לב פעם לנשימות, הן מדהימות,
יוצרות הקונסטיטוציה, הן אלו שגורמות לאי סדר שעוצר אותנו
להסתכל פנימה לאור, אותו מנגנון בלתי נפרד מאיתנו הגורם לנו
להסתנוור. הנשימות ייצרו אותנו, את קולטת, כל החלקיקים הקטנים
שטים במרחב מסויים, נשימה אחת קטנה והופ, יש עולם. אז איך אפשר
לחשוב שלא נחזיק מעמד? מאיפה לעזאזל יצרנו את הפחד? אנחנו
שילוב מנצח של חלקיק ונשימה.