זה סיפור על אחד, אפילו לא שקט במיוחד, אפילו לא מוזר במיוחד,
ות'אמת - אפילו לא אחד במיוחד.
הוא היה ילד מעל לממוצע, ציונים גבוהים, אמא מרוצה. בבית הספר
אפילו המורות היו קצת מאוהבות בו. כולם דאגו שהוא לא יהיה לבד,
אפילו לא לשניה. הוא היה מין טיפוס כזה, משהו בו עורר משיכה.
הבנים רצו להיות כמוהו, כל בת רצתה אותו לעצמה. היו עליו אגדות
על איך הוא זין את כל השכבה, איך הוא בלע כל מה שהוא רצה, איך
הוא זרק זין על המוסכמות, יוצא מהשגרה. אבל הוא, לא כלום, לא
היה מספיק, הוא לא אהב את מה שהיה, הוא לא רצה את הביחד, זה לא
ענין של אין לו חברה. נמאס לו כבר שמפשיטים אותו בפגישה
הראשונה, שהוא לא צריך להתאמץ כדי למצוא בחורה. נשמע מצטדק, לא
תואם לכל החברה, כזה הוא היה.

זה סיפור על אחת, קצת שקטה במיוחד, קצת מוזרה במיוחד, נו -
כזאת אחת במיוחד.
היא הייתה ילדה מהסוג שכולנו אוהב להתעלם מהם, מתלבשת מגעיל,
שקועה בלימודים, מסוג האנשים שאנחנו "הנורמלים" קוראים להם
חסרי חיים. אבל בה היה משהו שונה, היא ידעה שזה המקרה, פשוט
לדעתה זה לא היה זה, היא האמינה שלאלה שאנחנו קוראים חסרי
חיים, הם פשוט אנשים חמים, שלא צריכים חומרים כדי להחזיר את
התמימות, שלא משוויצים, שלא מיוחדים, שהולכים על פשוט! כן- היא
האמינה שיש לה אחד שמשלים אותה, שיהיה אחד שיאהב אותה בחזרה.
נדוש הא... ולא יודעת, אולי היא צדקה...
והיה איזה אחד, שכבה מעליה, הוא כל מה שהיא לא הייתה, מי היה
חושב שזאת תהיה אהבה? אבל רק עליו היא תמיד הסתכלה, לא יכלה
להפסיק, כמעט מעריצה את מה שהוא אף פעם לא היה. היא האמינה שרק
אם הוא ידע, הוא ישבה בקסם הפשוט שלה, הוא פשוט עדין לא שם לב
שגם היא נפש בודדה.

הוא היה חוזר מותש, שפוך כולו מלפגוש חברים שעשו לו שמחה- ואיך
הוא שנא! היה מתקלח וישר נכנס למיטה. ובלילות הוא הלך למקומות
רחוקים, הוא היה שם לבד. קטן שבקטנים, כבר לא אחד מיוחד, וככה
היה לו נחמד. ובלילות הוא הלך אף פעם לא קיווה להתאהב, הוא שנא
את המחשבה של להיות שניים, בכלל רק אחד הוא רצה לחיות לעד.
ושלא תבינו לא נכון, הוא לא היה מאוהב בעצמו כמו שנדמה, פשוט
היה לו טוב לבד. ובלילות הוא הלך לצוקים רחוקים, מסתכל ללמטה
ומדבר עם ההד. וההד, הוא עונה לו. הוא היה אומר לו בוא אלי,
תהיה פה לבד לנצח. בלי חברים, בלי אנשים, רק אתה ואני - הקול
של ההד. ובלילות הוא הלך, בכה אל הצוק שהוא כל כך רוצה, אבל
בפחד הוא אחוז והוא מבועת נורא כי אם זה יהיה בזבוז?

והיא אחרי שעות של כתציבת עבודות למי שהיא קראה חברות, נכנסת
למיטה ולא חולמת רעות. למעשה היא אפילו לא תמיד מצליחה להירדם,
אבל תמיד חולמת, ותמיד עליו! היא רואה אותם ביחד - ואיזה מושלם
יהיה! היא הייתה בטוחה שרק אם הוא ידע, הוא ישבה בקסם שלה,
שהיא לא כמו שאר הבנות- אוהבות אותו כדי להיות יותר אהובת. היא
אהבה אותו באמת, לא בגלל השרירים, לא בגלל הכדורעף, היא ראתה
אותו האמיתי, היא ידעה שהוא כמוה. ולמען האמת היא כל כך צדקה,
ברגע שהם יגלו אחד את האחת, הוא ידע מה זאת אהבה. חלמה כל כך
איך להגיד לו, איך הוא יפול ישר לזרועותיה, המגע שלו יהיה הכי
רך. לילות היא חלמה על איך ללטף לו את הפנים בצורה הכי נכונה.


ככה בימים הוא המשיך לסבול, מחכה ללילות שכבר יבואו. מחכה
ללילות שהוא כבר ימשיך ללכת. אבל ככל שהזמן עבר, הימים היו
יותר ארוכים, יותר קשים, יותר מיגעים. והלילות כבר לא היו
מספיקים, כבר לא השביעו את תאבונו לעוד. הוא לא הצליח מה
לעשות. עם הזמן חלף לו הידע איך להתמודד. הוא פשוט שכח הכל
בציפיה ללילות. וההד, לפעמים הוא מדבר כשהוא עדין ער. הוא לקח
דברים חדים, הזיק לעצמו - ככה הוא שמע את ההד יותר לעיתים.
עדין אהוב עדין מוערץ, מבחוץ כלום לא השתנה. הכל רץ.

הגיע היום היא קראה לזה הפנינה הגדולה!
הגיע היום - די חלומות היא כבר הייתה מוכנה!
מכירה מהראש את הדרך ממנה אליו, צועדת - מקווה שבפעם הראשונה
בחיו. התאמנה על הנאום שעות בחדר, ימים, עכשיו היא מריצה קטעים
אחרונים. והיא ידעה בבטוח, קצת חששה, אבל היה מצב רוח! נעמדה
מול הדלת של ביתו, פרפרים בבטן- הרגשה הכי טובה. ילדה מאוהבת,
מרגישים את זה בעיניים. כבר לא יכולה להתאפק, היא עוד שניה
בוכה, ולא מרוע, מאהבה. כי היא ידעה שלרגע הזה היא חיכתה, שהיא
תעזור אומץ ותצהיר על אהבתה. היא ידעה שהם אותו דבר, והיא
ידעה, שהוא ישמע, אז הוא ידע בחזרה. ות'אמת בתור אחת שמכירה
היא כל כך צדקה. צלצלה בפעמון, החלום קרב ובא

הגיע היום הוא קרא לזה הפנינה הגדולה!
הגיע היום - די ללכת בלילות זהו, זאת השעה!
כבר לא מסוגל להתמודד עם ההד, ההד סוחף אותו ללוע הצוק ואין לו
במה להאחץ. לא יכול כבר, מתחיל לבכות רק מתוך רוע באות עוד
דמעות. כמה יאוש צרוף יש בתוך רגע קטן, קטן שבקטנים. רץ לארון
תרופות (הוא עזר את האומץ) בולע את כל הקופסא. נגמרה. בולע את
כל מה שיש בבאה.
לוקח עוד אחת ועוד אחת עד שישמע.
והנה זה בא, ההד הנה הוא מדבר שוב, בוא איתי תהיה פה לבד לנצח,
בלי חברים, בלי אנשים, רק אתה ואני- הקול של ההד. אני כבר מגיע
נותן שאגה חכה לי שם! חכה לי אתה! היא כל כך צדקה. צלצול
בפעמון, החלום קרב ובא.