זה התחיל בהודעת דואר אלקטרוני, כיאה לקצב המשתנה של תחילת
האלף השלישי, קצב אשר מוכתב ע"י מהפכת האינטרנט של שנות ה-90.
לפני 500 שנה היה לוקח למכתב בין שנה לשנתיים להגיע מיבשת
ליבשת. עד שההזמנות לחתונה היו מגיעות, כבר הספקתם להתגרש.
היום לוקח למכתבים בין דקה לשתיים, תלוי בעומס הרשת. הודעת
הדואר הגיעה ביום קודר וגשום, יום טיפוסי של תחילת פברואר.
ההודעה היתה ממנה, הנושא אשר התנוסס למעלה בגאון היה "יום
הולדת מתוק". ההודעה היתה קצרה ולענין:
"איילי. רציתי לאחל לך יום הולדת שמח. אני עדיין חושבת עלייך
מדי פעם ומקווה שיום יבוא ונוכל שוב לשבת ולדבר, זה חסר לי.
תשמור על עצמך. סיגל."
כשבדק את תיבת הדואר הנכנס שלו הבוקר ראה את ההודעה. בתחילה לא
שם לב. ההודעה הותיקה ביותר בתא הדואר הנכנס שלו גם הייתה
ממנה. היתה זו הודעה מלפני עשרה חודשים. מאז שמר על ההודעה כעל
בבת עינו, חוזר לקרוא אותה לפחות פעם בשבוע. גם כדי לוודא שהיא
עדיין שם וגם כדי להזכר בה קצת. היתה זו התגובה להודעת "יום
הולדת מתוק" ששלח לה ביום הולדתה האחרון, אולי חודש אחרי שהכל
קרה. הוא מעולם לא התכוון לשלוח לה את ההודעה. הפצע עדיין היה
פתוח ומדמם, אבל כששב מסטול מבילוי במועדון בארבע באותו בוקר,
זה נראה לו רעיון בכלל לא רע. יותר מפעם אחת הודה למזלו על שלא
מצא את פנקס הטלפונים שלו באותו מקרה, כי אז היה מתקשר לאחל לה
מזל טוב, בארבע בבוקר.
היום, כשראה את ההודעה עם שמה, לשבריר שניה טעה והניח שזו אותה
הודעה קדושה מלפני עשרה חודשים, ההודעה אשר כללה את השורה אשר
לא נתנה לו מנוח מאז
"אני עדיין פגועה אייל, ואם זה מה שניסית להשיג, רק רציתי
שתדע שהצלחת."
הוא חשב על זה לא מעט בתקופה הלא קצרה מאז. כנראה שבאמת פגע בה
עם המכתב הנורא ששלח לה אז, אם היא פשוט מודה בזה ככה, חודש
אחרי. כמובן, לא יכל להתכחש לניצוץ של סיפוק שהרגיש כשקרא את
השורה בפעם הראשונה, כגנרל המקבל לידיו הצהרת כניעה.
הרי זו הייתה המטרה שלו, להכאיב, להכות מתחת לחגורה, לגרום לה
להרגיש רע, יותר רע ממה שהרגיש. אך בניגוד לציפיות המוקדמות,
האישור שאכן הצליח לא גרם לו להרגיש יותר טוב. הכאב שלה לא הקל
על הכאב שלו, רק צבע אותו בצבעים קצת יותר ברורים. אבל חוץ
מדקות הנצחון שהרגיש, בילה די הרבה זמן מאז ברגשות אשמה, הרבה
אחרי שניצוץ הניצחון כבה. לא היתה לו את הזכות לעשות לה את זה.
היא לא היתה אשמה בתסביכים שלו, ולנסות לגרור אותה למעמקי
הדכאון שלו היה פשוט מעשה נבזי.
כשראה את ההודעה היום ואת שמה כתוב למעלה, קפא.
בימים האחרונים השתעשע במחשבה, האם גם תשלח לו הודעת ברכה ליום
הולדתו?
אם היה צריך להמר על זה, היה אומר שלא, אך היא הפתיעה.
אייל התמתח וקם ללבוש חולצה חמה יותר. בחוץ הרוח הכתה בעוצמה
והוא הודה על כך שאין לו שום סיבה לצאת מהבית בשעות הקרובות.
הוא חזר למחשב, התיישב וקרא את ההודעה פעם שניה ושלישית.
כשסיים, קרא אותה שוב, הפעם לאט.


כלום לא השתנה, פתאום הבין. גם עכשיו, כמעט שנה אחרי, עדיין יש
לה את האפקט הזה עליו. כל סימן חיים ממנה עדיין גורם לו לקפוץ
לדום, כל מחמאה ממנה עדיין מסוגלת לעשות לו את היום, כל מילת
תוכחה יכולה לזרוק אותו לביצת דכאון עכורה. זה הכח שתמיד היה
לה עליו, הכח שהיתה מאוד מאושרת אם לא היה לה, יכול רק לתאר
לעצמו.
בלי לחשוב לחץ על כפתור "reply". הרי ברור שיגיב. כזה הוא
אייל, איש המילה האחרונה, אבל לא בעימותים מילולים. מאילה נוהג
להתרחק כמו מארוחות לוף ביום ראשון בצבא. אבל כשמדובר בצורת
התקשורת המועדפת עליו, הכתיבה, מעולם לא פספס הזדמנות לשלוח
חיצים לכל כיוון אפשרי.
אייל הניח את ידיו על מקלדת ונעצר.
אבל מה לכתוב לה בעצם?
לא היה לו מושג.
פתאום שכח מה כתבה. אם היה עוצר לחשוב על זה רגע, היה נזכר.
אחרי הכל, ההודעה לא היתה כזאת ארוכה ומסובכת, והוא קרא אותה
ארבע פעמים לפני כמה דקות. אבל הוא לא עצר לחשוב על זה רגע.
במקום, חזר להודעה וקרא אותה שוב, לאט, מתעמק בכל מילה ומקשר
אותה למילה הבאה.
אייל חייך. הרי זה היה סתם תירוץ לחזור ולקרוא את המילים שלה
בצמא, בפעם החמישית, כאילו קולה קורא את המילים באוזניו.
אלוהים, כמה שהוא מתגעגע לקול הזה.
היא חושבת עלי, אמר לעצמו, היא עדיין חושבת עלי.
"מקווה שיום יבוא ונוכל שוב לשבת ולדבר, זה חסר לי..."
אייל קפא מול השורה הזאת ודמיין אותם לרגע, יושבים בבית קפה
ומדברים. כל השיחות העמוקות שלהם היו בבתי קפה. כשנפגשו אצלה
בבית, הרגיש מוזר, לא בנוח. אם רק היא היתה בבית, היו יושבים
בסלון, מאוד רשמיים. היתה מציעה לו משהו לשתות (משהו קר בבקשה,
חם בחוץ), משהו לאכול (לא תודה, כבר אכלתי), הייתה מתעקשת
שיאכל משהו, אפילו משהו קטן. המארחת המושלמת. אם היו אחרים
בבית, היו יושבים בחדרה הקטן, על המיטה המתקפלת שלה. גם שם לא
הרגיש בנוח, מוקף בנוכחותה, בבגדיה, בנשיותה, כאילו מגרד את
מעטפת האינטימיות שמסביבה, אך רק מגרד, אפילו לא שורט. אצלו גם
לא אהב להפגש. ביתו הוא מבצרו, ותמיד כשביקרה תהה מה שכח לסדר,
מה לא נקי, מה לא במקום, מה יכול להסגיר אותו, להביך אותו.
כשנפגשו בבתי קפה,  זה היה שונה. שם היה פתוח ומשוחרר. האנשים
מסביב סיפקו לו אשליה של מעטפת מגן מפניה. כשלא היה מה להגיד,
יכלו ללגום מהקפה, להעיר הערה טריויאלית לגבי המקום והאנשים,
או סתם לשבת ללא מילים ולתת לדיבורי הסובבים למלא את החלל, לתת
מפלט מבורך מהשקט ותופעות הלוואי שלו, המחשבות, הניחושים.
כשנפגשו בבית הקפה, היה יכול להשאיר את אפוד המגן בבית.
אייל הרים את רגליו היחפות מהרצפה הקרה והניח אותם על הכסא
מולו.
"מקווה שיום יבוא ונוכל שוב לשבת ולדבר, זה חסר לי "
למה היא כתבה את זה?
אולי זו היתה ירייה בחשיכה, רמז, הזמנה. ואולי היא כתבה את זה
כבדרך אגב והוא יושב ומנסה לנתח משהו שלא נמצא שם. אולי היא לא
כתבה את זה בידיעה שהוא ישב וינתח כל מילה?
אבל זה בדיוק מה שהוא עושה, ולא בפעם הראשונה או השניה. למעשה,
כשמדובר בה, תמיד עשה את זה. תמיד חקר וניתח, לקח כל מילה
שנכתבה או נאמרה, הפשיט אותה וביצע בה חיפוש מדוקדק מכל זוית
אפשרית, מחפש הודעות נסתרות, רמזים, משהו.


אייל נשען, שילב את ידיו על עורפו, הסתכל לתקרה והגיע למסקנה
שסיגל רוצה להפגש איתו, גם אם היא עדיין לא מודעת לזה. עצם זה
שהיא כתבה את זה אומר שעמוק בפנים, אולי אפילו עמוק מדי בשביל
לראות, היא כן רוצה להפגש איתו, והשורה משמשת כמין גשש. עוד
מחשבה הזדנבה בסוף טור המחשבות הזה, אך הוא מיהר לשלול אותה.
המחשבה שאולי הוא זה שרוצה לפגוש אותה ולכן הוא מחפש דרכים
לשכנע את עצמו שהיא זו שמשתוקקת לראות אותו.
אייל חזר להודעת התגובה שהתכוון לכתוב לה. בשורת הנושא כתב
"גשם". נושא חסר משמעות אשר ניתן לפירוש כשם של שיר, מצב, רגש,
או סתם נושא טריויאלי למכתב אשר הנושא האמיתי שלו לא יכול
להכתב בשורה אחת, או שתיים. אולי לגשם הדופק בחלונו היה קשר,
אולי.
בנסיון להחליט מה לכתוב לה בתגובה, שב ופתח את ההודעה הישנה
ממנה, זו מלפני עשרה חודשים, התגובה שלה להודעת ה"יום הולדת
מתוק" שלו.
מלבד אותה שורה אשר הציקה לו מאז, היא הודתה לו בנימוס ואיחלה
לו כול טוב.
אייל התחיל לכתוב.
הוא הודה לה על הברכה, על זה שהיא זכרה את יום הולדתו (אבל
נשים תמיד זוכרות, לא? בקטע הזה אלוהים השקיע בנשים הרבה
יותר), הוסיף הלצה קטנה ונעצר.
"מקווה שיום יבוא ונוכל שוב לשבת ולדבר, זה חסר לי "
עכשיו היה צריך להחליט אם להגיב לשורה, ואם להגיב, איך להגיב?
אם יכתוב שהוא רוצה לפגוש אותה, זה יהיה מבחינתו הסרת כל
ההגנות. אם זה לא מה שהיא רמזה, הצעה כזאת מצידו תשאיר אותו
חשוף ומאוד פגיע. ישאיר לה את כל המקום שבעולם להחליט איפה
ומתי לפגוע בו.
לא בא בחשבון, לא הפעם.
הוא יכול לא להגיב לזה, להתעלם מזה, מה שזה היה, רמז, הזמנה,
הגיגי ליבה, או סתם משהו שנכתב בלי שום כוונה מיוחדת.
לא, התעלמות גם תהיה טעות.
לא היתה לו בעיה להודות לעצמו בשקט שכן, הוא היה רוצה לפגוש
אותה, ואם נפתח חריץ בדלת, הוא לא יפספס את ההזדמנות הזאת. הוא
אמנם לא מוכן לשים יד בסדק ולהסתכן שאולי היא תחליט לסגור את
הדלת, אבל לגנוב מבט הוא חייב, לפחות זה.  
אייל החליט. הוא הולך לגלגל את הכדור ישר חזרה אליה. הניח את
אצבעותיו על המקשים הקרים והחל לכתוב.
"אני גם מקווה שיום אחד נוכל שוב לשבת לדבר, גם לי זה חסר.
כשיגיע היום, אני מקווה שעדיין יש לך את מספר הטלפון שלי."
אייל קרא בעיון את השורות הבודדות שכתב, לא ממש מרוצה מהתוצאה,
אך החליט שזה מספיק טוב. באינסטינקט הוסיף את מספר הטלפון שלו
בסוגריים, אך עוד לפני שסגר את הסוגריים, ידע שימחק את התוספת
הזאת, יש גבול.
כשלחץ על "send", בידיעה שבתוך פחות מדקה תופיע ההודעה בתא
הדואר הנכנס שלה, הרגיש את אותה תחושה מוזרה השמורה לרגע בו
המכתב שכתבת עוזב את ידך ונופל לתוך תיבת הדואר האדומה, הרגע
שממנו אי אפשר לחזור, לפחות לא באופן חוקי.
מיד כשקיבל את הודעת האישור על שליחת ההודעה, חזר וקרא את מה
שכתב. מיד הצטער שלא הוסיף עוד דברים, שינה משהו.
אבל ככה זה תמיד, לא?
אייל הניח את רגליו על הרצפה ומיד הרגיש צמרמורת קלה עולה
במעלה רגליו, גבו, עושה סיבוב בקיבתו, וגוועת בעורפו. הוא קם,
הלך לדלת ופתח אותה. נעמד קפוא והביט בגשם יורד, לא יותר
מטפטוף קל עכשיו.
סגר את הדלת, נכנס למיטה, הביט בתקרה וניסה לחשוב על דברים
אחרים.

"כן"
"אייל?"
"נכון..."
"הי"
"הי"
"זו סיגל"
"אני יודע..."
שקט
עברו בסך הכל שש שעות מאז ששלח את התגובה, והחיים נמשכים באותו
קצב עייף וחסר מוטיבציה. בדיעבד לא היה מרוצה מתגובתו. הרגיש
שההודעה השאירה אותו חשוף מדי. מזל שמחק את מספר הטלפון שלו,
לפחות זה.
כששכב במיטה וניסה לחשוב על דברים אחרים, תהה לעצמו מתי היא
תתקשר, אם בכלל היא תתקשר. היא לא תתקשר מיד, זה יגרום לה
להראות חלשה ונזקקת, למרות שעצם זה שהוא כל כך מוטרד מזה עושה
אותו די חלש ונזקק, אז אולי הם כן משדרים על אותו גל, אחרי
הכל. ואולי בכלל אין לה צל של כוונה להתקשר. אולי מבחינתה היא
איחלה יום הולדת מתוק, הוא הגיב, ובזאת נגמר סבב נוסף של
התקשרות, עד יום ההולדת הבא, אולי.
כמובן שזיהה את קולה ברגע שאמרה את שמו, ולא ראה שום סיבה
להעמיד פני מופתע, או אולי להעמיד פנים שלא זיהה שזו היא.
"אה... קיבלתי את ההודעה שלך", המשיכה בהיסוס
"באמת?"
מיד הרגיש טפשי. למה זה היה טוב? נו בטח שהיא קיבלה את ההודעה,
הרי היא אמרה, לא?
כנראה שזה היה הדבר הטוב ביותר להגיד באותו רגע. לא רצה להגיד
"אני יודע" שוב. זה קצת מתנשא.
"כן, ידעתי שתגיב, תמיד היית כזה, איש המילה האחרונה"
"איחלת לי יום הולדת שמח, הנימוס חייב אותי להודות לך", אמר
ומיד התחרט, לא מאוד נחמד להגיד את זה
"וגם כתבת שאם אני רוצה להפגש, אתה בעד"
"אני כתבתי את זה?!"
"עזוב, אני מכירה אותך", אמרה, וחצי החיוך שלה עבר דרך קווי
בזק ישר לחדרו
"אם את אומרת..."
"אז... מה הענינים?"
"אני בסדר", ענה את התשובה הסנדרטית,  "מה איתך?"
"בסדר, כרגיל", החזירה את התשובה הסנדרטית.
"מצויין, מצויין"
"אתה מופתע?"
"כן, די מופתע", שיקר
"נחמד לשמוע את הקול שלך אחרי כל כך הרבה זמן"
"כן", החזיק את עצמו, "באמת עבר הרבה זמן"
"כן, הא?" המשיכה
עוד שקט
מחשבות טסו לו בראש במהירות מסחררת. אם היו מאטות לרגע, אולי
היה מצליח לקרוא אותן בהגיון.
נו? כל הזמן הזה היה היו לך כל כך הרבה דברים להגיד לה. הנה
ההזדמנות שלך, היא בטלפון, מחכה למוצא פיך, אז תגיד משהו, חכם
גדול...
אייל חיכה שתציע להפגש, אבל הוא הבין את ההיסוסים שלה. הוא לא
בדיוק נשמע חם ומתגעגע, למרות שזה עלה לו בהרבה כאב ושליטה
עצמית שלא ידע שיש לו. ואולי בכלל היא התקשרה כדי לתת לו את
ההזדמנות להציע פגישה? אולי זו מין חלוקת חובות? היא מתקשרת,
הוא מציע.
אייל האט לרגע את המחשבה הספציפית הזאת, החליט שהיא די הגיונית
ועצר אותה בצד.
"אז תגידי לי משהו סיגל"
"כן?"
"זה שהתקשרת, זה אומר שאת רוצה שנפגש?", שאל, עצם את עיניו
חזק ונשך את שפתו התחתונה בציפיה לדלת שתסגר לו על האצבעות
"אם אתה רוצה..."
"הי, הי, אני מבקש לא להפיל את זה עלי", בראש זה נשמע פחות
מגעיל ויותר מצחיק
"מה זאת אומרת?"
"את התקשרת"
"אתה כתבת לי להתקשר, וחוץ מזה...", נעצרה, "תראה, אייל, לא
התקשרתי כדי להתנצח אתך, עברנו את זה כבר, לא?"
"את צודקת, סליחה"
"שטויות", השמיעה חצי צחקוק רווחה, "אז נפגש?"
"כן, נראה לי", ענה בבטחון מזוייף.
"בא לך לקפוץ אלי?"
"אה, אולי נפגש איפשהו?"
"אוקי, אפשר... איפה בא לך?"
התשובות היו מוכנות לו בראש, מסודרות כמו כדורים במחסנית.
"אה... רגע, נראה... בדיזינגוף סנטר או משהו?"
כן, כל הכבוד אייל, זה היה ספונטני... לא חשוב, העיקר שתסכים.
"בסנטר? אוקי, מתאים. מתי?"
"אה, מחר?"
"לא יכולה, יום עמוס", אמרה לאכזבתו, "היום בערב אתה יכול?"
היום!
כל גופו נכנס לכוננות על. היום, היא רוצה להפגש היום, אני הולך
לראות את סיגל היום.
"אתה שם?"
"כן, מצטער, רק בדקתי משהו..."
שקרן.
מה, אתה באמת חושב שהיא תאמין שלוח הזמנים שלך כל כך עמוס שאתה
צריך לבדוק ביומן אם אתה יכול לפנות לה כמה שעות מזמנך היקר
היום בערב?
"אז מתאים לך היום בסביבות שמונה?"
" כן, שמונה, מגניב"
מה מגניב? מה, אתה בן 16?
"יופי, אז נראה אותך בשמונה בשער 3?"
"כן, שמונה בשער 3, מגניב"
שוב המגניב הזה... מה עובר עליך?
"ביי אייל"
"ביי"
קליק, השיחה נותקה.
אייל הביט בשעון, השעה חמש אחרי הצהריים, או לפני העלטה
המוחלטת בחוץ, חמש בלילה.
התחיל להתכונן. התגלח, התקלח, צחצח שיניו ונעמד ערום מול
המראה, מנסה להחליט מה ללבוש. המחשבות שלו לא נשארו בארון זמן
רב. הן קפצו החוצה והחלו להסתובב. מעניין מה סיגל עושה עכשיו?
אולי גם היא יצאה עכשיו מהמקלחת והיא גם עומדת ערומה מול המראה
ומנסה להחליט מה ללבוש?
המחשבה שלחה צמרמורת במורד גופו. בסוף הצמרמורת הזדנב ניצוץ
בושה. לא יפה בנאדם.
תפס זוג מכנסי ג'ינס וחולצת טי שחורה והתלבש בזריזות. הוא לא
הולך להתגנדר בשבילה, עוד לא.
בזמן שהתלבש שוב נדדו המחשבות שלו אליה. ניסה לדמיין מה היא
הולכת ללבוש. ניסה להזכר בבגדים שהיתה לובשת כשנפגשו, ונכשל.
גם בתקופה שעוד היו נפגשים, מעולם לא זכר מה לבשה. אולי זה רק
פיזור הדעת שלו, או אולי ראשו היה נתון לדברים אחרים כשנפגשו.
ואולי בכלל גם פה יש  לנשים יתרון, תשומת הלב הזאת לכל פרט.
שוב דמיין אותה, עומדת מול הארון ומנסה להחליט מה ללבוש היום.
לוקחת ג'ינס משופשף ומחזירה אותו, זרוק מדי. לוקחת חולצה
אפורה, מחזירה, גדולה מדי. לוקחת שמלה, מיד מחזירה, מגונדר
מדי. אני לא באה להרשים אותו, רק להיות אני, אבל לא סתם אני.
אני החזקה, אני היציבה, אני שהשנה שחלפה עשתה לי רק טוב,
להראות לו שהמכתב הנבזי שלו לא שינה לי את מהלך החיים ולא גרם
לי לאבד שליטה בחיים שלי. כן, אני שבשליטה מלאה.
מתמתחת וחייכת
כן, אני שמסתדרת מצויין גם בלי הידידות שלו, אני המאושרת, אני
הזורחת, אני הספונטנית, לא ממש מתרגשת לראות אותו שוב, סתם
נהנית לפגוש ידיד משכבר הימים.
מספיק, טיפש, גער בעצמו. למה אתה כל כך בטוח שהיא עומדת וחושבת
עליך? למה אתה חושב שמרוב התרגשות היא זינקה למקלחת שלוש שעות
לפני שהיא אמורה לפגוש אותך ועשיו היא קרועה מלבטים של איך
להציג את עצמה בפניך?
גירד בראשו ודמיין תסריט אחר. סיגל מניחה את השפורפרת, מעיפה
מבט בשעון, ניגשת לסלון ושואלת אם היא יכולה לקחת את המכונית
היום בערב.
"אין בעיה", באה התשובה, "לאן?"
"סתם לסנטר, לפגוש ידיד"
"טוב, רק תמלאי קצת דלק, נראה לי שהמיכל ריק"
ידיד
עכשיו כשענין המכונית מסודר, יש די והותר זמן עד שמונה. אולי
היא מתקשרת לידידה ושואלת אותה אם היא זוכרת את הידיד הזה שהיא
סיפרה לה עליה פעם, אייל. אז היא פוגשת אותו היום, עזבי אותך
משטויות, סתם יהיה נחמד לראות אותו, ולא, כלום לא הולך לקרות,
נו, נראה לך באמת?
לא, אייל נעצר, לא טוב. אולי היא כן תתקשר לידידה, תזכיר לה
להביא לה מחר את הספר, תשאל אותה אם היא סיימה את העבודה,
יקבעו להפגש מחר בבוקר, וזהו. אתה לא ממש אירוע שמצריך דיווח
לחברות.
ואולי היא תתקשר אליו, להוא, כן, ההוא שבלי לדעת היה הלשון
שליקקה את המעטפה עם המכתב הארסי ההוא בפנים, לפני כמעט שנה.
תתקשר אליו, תשאל אותו מה קורה, איך היה היום שלו. כשישאל אם
לבוא הערב, תגיד שכן, אבל אחר כך. תגיד שהיא קופצת לפגוש
ידידה, לא משהו שצריך לקחת הרבה זמן, ואחר כך תתקשר אליו,
שיבוא.
חייך לעצמו חיוך מר. שוב אתה מחמיא לעצמך ידידי. למה שהיא תשקר
לו? אתה באמת חושב שאתה שווה את זה? האם אי פעם היית שווה את
זה? אתה באמת חושב שיש לה מה להסתיר לגבייך? מי אתה בכלל?
אחר כך היא תתישב, תחטוף משהו קל לאכול, תכין תיק למחר ותסדר
את המיטה. בסביבות 7 היא תתלבש. לא, היא תשאר עם הבגדים שהיא
לבשה כל היום, הבגדים שאיתם הלכה לאוניברסיטה היום. בשבע וחצי
תרד למטה, תכנס למכונית ותנהג בזהירות אופיינית לכיוון הסנטר,
הרדיו מנגן מוזיקה חרישית ברקע המחשבות שלה. היא תחשוב על
הערב, מצפה לסיים בתשע, גג תשע וחצי, אז להתקשר אליו, להוא, לא
מאוחר מדי, אחרת לא יבוא, יגיד שמאוחר ויש לו לימודים מוקדם
מחר, פעם אחרת.

"והעיר, עיר של קיץ
בתל-אביב אין סתיו
הכל חוזר אלייך"

אייל זייף קצת כשליוה את הרדיו הרועש במכוניתו. בתל אביב באמת
אין סתיו, חשב. בקיץ חם, באביב חם, בסתיו חם, ואז בחורף, כמה
טיפות רחומות של גשם, לשטוף את האבק מהרחובות העייפים, לתת
לעיר מראה מצוחצח, אבל זו רק אשליה. נקי ויפה למעלה, רקוב
ומסריח מתחת, כמו כל כך הרבה דברים אחרים, כמו התחושות שהיו לו
כלפי סיגל, כן סיגל, הכל חוזר אלייך.

"לשתות מהיין
אחר כך נרקוד
ונעלה אלי הבית"

הפסיק לשיר וחייך, דו פרצופי שכמוך. תמיד תהה לעצמו מה גורם
לנהגים ללוות את הרדיו בשירה? אולי זו הרגשת הכח של לשלוט
במכונית, לדעת שחייהם של אחרים נתונים לכפות רגלייך, משהו
שגורם לך לחשוב שאם אתה שולט כל כך טוב במכונית, אתה בטוח יכול
לשיר מצויין, להגיע לטונים בגבהים שמעולם לא דמיינת.
אבל קו המחשבה הזה לא החזיק. למעשה, היה די בטוח ששום קו מחשבה
לא יחזיק עכשיו, כשהוא בדרך לפגוש אותה. פתאום הבין כמה שהוא
משתוקק לראות אותה, להריח אותה, לשמוע אותה. כמה הוא שמח שהיא
נותנת לו סיכוי , ואולי אפשר להחזיר את הגלגל ולהתחיל מהתחלה,
כמו שהיה אז, לפני מיליון שנה.
רק שנה עברה? לא להאמין. חגיגת הבר מצווה שלו נראתה יותר
קרובה, אבל לא, רק שנה עברה מאז שלח לה את המכתב שנחתם בשורה
"וכאן דרכינו נפרדות". שלוש המילים שחתמו שמונה עמודים של
תערובת משונה של מחמאות, עקיצות, עלבונות וכאב. הדבר היחיד
שהחזיק את כל החלקים ביחד היה הכינות העמוקה בה נכתבה כל
מילה.
היא מעולם לא הגיבה, וזה הפתיע אותו. חודשים המתין לתגובה,
שתכתוב, שתכנס בו, שתשאל מי הוא לעזאזל ולמה הוא חושב שיש לו
את הזכות לדבר אליה ככה?
אבל היא שמרה על שתיקה. הכירה אותו מספיק טוב לדעת שאם היא
רוצה להחזיר לו, שתיקה היא העונש האפקטיבי ביותר בשבילו, כי אם
תכתוב, הוא יגיב, ככה הוא, איש המילה האחרונה.
אייל נהג ברחובות תל אביב החשוכים. הלילה היה קר ורטוב, אך
הגשם נפסק. האויר מלא בארומה של גשם, עצים רטובים וריח תבשילים
העולה מהבנינים. התקרב לסנטר ולפתע התחיל לרעוד.
מה הוא הולך להגיד לה?
נו? גיבור גדול. מהבוקר אתה חושב רק עליה, אבל לא עלה בדעתך
להכין כמה שורות כדי להתגבר על המבוכה הראשונית, נכון?
אולי פשוט ימשיכו מהיכן שנגמרה שיחת הטלפון, השאלות והתשובות
הסנדרטיות לאירוע. טוב, זה החלק הקל.
"מה שלומך?"
"איך בבית?"
"מה שלום המשפחה?"
"איך בעבודה?"
"איך בלימודים?"
"את נראית טוב"
"עבר הרבה זמן"
כשטקס הנחמדויות יסתיים, יהיה שקט קצר, ואז תתחיל העבודה. הם
ישבו אחד מול השניה ויזמינו קפה. היא תזמין נס חלש על חלב, בלי
סוכר, כמו מים חמים עם קצת טעם, היה צוחק עליה, נו, הנה שורה
קטנה לשבור את הקרח, תרשום. כשיגיע הקפה, יודו למלצרית,
יערבבו, ילגמו, ישענו אחורה, ואז אחד מהם ימצא את הדבר הנכון
לפתוח איתו את השיחה.
אייל היה בספק כי הוא יהיה זה שיפתח את השיחה.
הגיע לסנטר והביט בשעונו. לאכזבתו גילה כי למרות רצונו להגיע
רבע שעה לפני הזמן, השעה היא שבע דקות לשמונה. נהג לתוך
החניון, לקח כרטיס משומר חניון משועמם וחנה. בצעד מהיר עלה
למעלה, מצא את שער 3 ונעמד בחוץ, גב לקיר, כך שיראה אותה
מגיעה, לא משנה מאיזה כיוון תגיע. אם היה צריך להסביר את זה,
היה מתקשה. למה כל כך חשוב לו לראות אותה לפני שתראה אותו? הוא
לא יכל לדמיין מצב בו היא תגיע מאחוריו ותראה אותו לפני שיראה
אותה. משהו יהיה לא בסדר עם זה, משהו.
השומר בשער התבונן בו בחשדנות, אך אייל לא התייחס אליו. כל
גופו היה דרוך, כמו קפיץ. קצב ליבו עלה והוא ניסה לדמיין את
רגע המפגש, עוד חמש דקות, או אולי שתי דקות, אולי דקה, אולי
עכשיו... הנה היא?
לא, זו לא היא.
גופו לא נרגע.
איך היא תגיב כשתראה אותו?
תמיד התחבקו כשנפגשו ונפרדו. לפעמים התחבקו בנימוס, כמו לחיצת
יד. לפעמים התחבקו קצת יותר קרוב וארוך.
עמד ותהה לגבי הטקס, החיבוקים. מי מחליט איזה מין חיבוק זה
יהיה? מי מחליט כמה זמן הוא ימשך? מי הוא זה שבדרך כלל עוזב
ראשון ולוקח צעד אחורה? למה אני מתעסק עכשיו בשטויות האילה
כשהיא צריכה לבוא כל רגע?
למען האמת, פחות הטריד אותו איך הם יפגשו, העיקר שיפגשו, שיוכל
לדבר איתה, לסביר לה, אולי לשחרר קצת ממטען האשמה שהוא נושא על
הגב כבר כמעט שנה. הדבר היחיד שבאמת רצה מהפגישה זה לצאת ממנה
מופחת 20 קילו של אשמה.
שוב הביט בשעון, שמונה ועשרה. איפה היא? לא מתאים לה לאחר, אבל
הוא יחכה. זה לא זמן לקטנוניות.

כשלושים מטר משם, בצד השני של הכביש, ישבה בחורה צעירה ליד
שולחן קטן בבית קפה. ישבה לבדה והתבוננה, חסרת הבעה.
היא לבשה ג'ינס משופשף וחולצה אפורה שהייתה קצת גדולה עליה,
החולצה הראשונה שמצאה בבוקר בארון, שעה שמיהרה ללימודים.
בחשה באיטיות בקפה שלה, פחות מחצי ספל נשאר. נוזל בהיר שכבר
התקרר, נס על חלב, בלי סוכר, כמו מים חמים עם קצת טעם, היה
לועג לה אם היה פה, אבל הוא לא, הוא שם. ישבה בדממה והתבוננה
בבחור העומד מחוץ לשער שלוש כבר רבע שעה. הבחור נראה מתוח,
מעיף מבט לשעון כל דקה, מתבונן לצדדים וזוכה למבטים חשדנים
מהשומר. הוא לא השתנה. עברה שנה, כאילו עבר יום, אולי שבוע.
התבוננה בו ללא רגשות מיוחדים, שורות ממכתבו צפות ועולות
באקראי. המכתב שמצאה בתיבת הדואר שלה לפני כמעט שנה. מכתב ללא
בול עליו. הממזר לא יכל אפילו לחכות יומיים שזה יגיע בדואר.
היה לו משהו להגיד והוא רצה להגיד אותו באותו רגע, אז הוא הגיע
אישית ושם אותו בתיבה.
עוד שורה עלתה עכשיו.
"ברגע שהבנתי שאת בסך הכל עוד בחורה, כבר לא היית שווה את
הכאב"
חצוף.
ישבה והתבוננה בו. היא לא הרגישה כלום כלפיו עכשיו. לא חמלה,
לא כעס, לא כאב, לא נקמה, לא צל של רצון או כוונה לקום ולגשת
אליו.
רק לראות אותו, להסתכל, להזכר.
התבונננה בשעונה ונזכרה שהבטיחה שתתקשר להוא אחר כך, אחרי
שתגמור לטפל במשהו. הוא לא שאל שאלות, בחור טוב. מה היא צריכה
את ההסתבכויות הרגשיות האילה כשיש לה אותו?
מישהו לצאת איתו, לא להיות לבד בשישי בערב, מישהו להראות איתו,
מישהו לשכב איתו, מישהו שיתקשר כל ערב לשאול איך היה היום שלה
ולאחל לה לילה טוב. מה צריך יותר? כל השאר כרוך בסתם כאב.
מיותר לגמרי.
כדאי שתתקשר אליו בקרוב, אחרת יגיד שמאוחר והא צריך להיות
בלימודים מוקדם מחר, יבוא פעם אחרת.

סיגל הניחה שטר של 20 על השולחן, הזדקפה, לקחה את המעיל
והתבוננה בו, פעם אחרונה, עדיין עומד שם, לבד, מחכה.
"יום הולדת מתוק איילי, שיהיה לך רק טוב"
אמרה בלחישה, חייכה ברכות והלכה.


יולי 99