[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מבוסס על "מזמור לחג המולד" של צ'ארלס דיקנס
נכתב כהצגת סיום שנה של מגמת תיאטרון בבית ספר תיכון
מודיעין






מערכה ראשונה

מסך נפתח:

כיתה, לוח מצד ימין, חלון, שולחן למורה וכיסא מסודר בתוכו.
תלמידים ישובים על הכיסאות עם הפנים ללוח, מכווצים בפחד, המורה
עומדת עם מקל ביד ומסתכלת עליהם עם זעם בעיניים. לוח מאחוריה
ריק.


תלמידה א':  (מדברת בפחד. לוחשת את התשובה) "יו... יו...
יוסף... רצה... שהאחים... אה... האחים שלו... אה... יביאו...
יביאו... אה... את אמא שלהם... ל..."

המורה רותי:   (קוטעת את החניכה, צעקות מתגברות עם כל "לא",
מדברת בדיקדוק מושלם) "ללללללאאאאאא!!!!!! לללאאא!!! לא! את
מטומטמת גבירתי הצעירה! את סתם באה לכיתה, לא לומדת, לא עושה
כלום, ואז את מעיזה לבוא לכיתה שלי ולהגיד שטויות כאלו
בפומבי!".

(יד אחת התלמידים מורמת בהדרגה, בפחד רב ובאיטיות)

התלמיד יוסי: גבירתי המורה רותי, סילחי לי, בבקשה... אבל,
אבל, את, אה, לא... לא לימדת אותנו את פרשת יוסף במצרים... את,
אה, אמרת שיהיה מאוד נחמד אם אנחנו, אה, נלמד לבד את הפרקים
וננסה לפרש אותם לבד בלי עזרה שלך, כי היית עסוקה, אה, בכוס
קפה. המורה.

המורה רותי: (במתיקות מזוייפת) "יוסי, בוא אלי למשרד
אחר-כך... נדבר... רק שנינו."

(כיבוי אורות, ספוט על יוסי, מסתכל אל הקהל, הבעת אימה על
פניו)

יוסי: "הלך עלי, מחר ימצאו אותי בתיתורה, מפורק לחלוטין, כמו
ששלמה ארצי אומר: רגל פה רגל שם".

(צילצול, אורות, התלמידים נשארים במקומם ולא זזים סנטימטר)

רותי: (מדברת לאט וברור, כמו לילדים מפגרים) "כמו שאתם
יודעים, מחר תקבלו תעודות, היום אני אבדוק את מבחני הסיום שלכם
ואכתוב את הציונים. בהצלחה... " (צוחקת בהיסטריה, הולכת לכיוון
השולחן ומתיישבת מאחוריו, מפסיקה את צחוקה באחת, פנים מרצינות
לחלוטין) "מותר לכם לעזוב את הכיתה".

(כלל הכיתה יוצאת בריצה מטורפת מהכיתה, פרט לתלמיד אחד, המתקרב
בזהירות רבה ואיטית אל שולחן המורה)

זיו: "המורה רותי, אני רוצה לדבר איתך שנייה על משהו נורא
דחוף, אם אפשר".

רותי: (בקרירות) "אלא אם כן באת להגיד לי שאחד התלמידים מנסה
להתאבד במשרד שלי ושאני חייבת ללכת לנעול אותו שם כדי שאף אחד
לא יבוא להציל אותו, אני לא מעוניינת לשמוע" (מתחילה לעזוב את
הכיתה).

זיו: (מזדרז אחריה, כמעט מועד ליד שולחנה) "המורה רותי, חכי,
זה מאוד חשוב לי, בבקשה... תקשיבי לי שנייה...".

רותי: (מתרצה, עוצרת, מסתובבת לכיוונו עם הבעת פנים של "נו
טוב") "דבר, אני אנסה להשאר ערה".

זיו: (בולע רוק, מתחיל לדבר כאילו למד את הנאום בעל פה)
"המורה, אני מודע לכך שאת לא מי יודע חפצה בהצלחתי, במיוחד
לאור חוסר התייחסותי ללימודים בשנים האחרונות ובזילזול המופגן
שלי כלפי סגל המורים והמחנכים. אבל, בשנה האחרונה חל מפנה של
ממש במצבי, ועתידי תלוי בציון שאקבל במקצוע תנ"ך, מפני שכידוע
לך, אני יתום, והמשפחה האומנת שלי סבלה טיפה יותר מדי בעקבות
תעלולי ולכן החליטה להחזיר אותי אל העובדת הסוציאלית האחראית
עלי (רותי מתחילה לאבד את הסבלנות שלה, זיו שם לב ושוכח את
הטקסט, מתחיל לדבר יותר בחופשיות, בלי גינוני טקס וקצת
בהיסטריה). אני מאוד אוהב את המשפחה שלי, הם מטפלים בי טוב,
נותנים לי אוכל, חדר משלי, יש יחס, לא כמו המשפחה הקודמת שלי,
הם היו רעים, הם הפכו אותי לעבד שלהם, הרביצו לי כשהתחשק להם,
נעלו אותי בחדר ימים שלמים בלי אוכל, התעללו בי; ועכשיו, יכול
להיות שאני אחזור אליהם... אז עשיתי עסקה עם המשפחה שלי,
והעובדת הסוציאלית שלי, שגם לא אוהבת אותי, שאם, אם אני אשתפר,
ואוציא בגרות מלאה כדי שאוכל לעבוד במקצוע טוב, אני נשאר
במשפחה, אבל אם לא, אז יזרקו אותי לכלבים... את חייבת לעזור לי
המורה רותי, בבקשה, אני נורא השתדלתי במתמטיקה, נורא השתדלתי,
אבל היה לי נורא קשה להשלים את החומר של השנתיים האחרונות, כל
השאר עברתי, אבל אם אני אכשל במבחן שלך ולא יהיה לי מגן טוב,
לא אעבור את הבגרות, ואת יודעת שאם נכשלים בשתי בגרויות חובה
לא זכאים לתעודת בגרות, את חייבת לעזור לי המורה רותי,
חייבת!"

רותי: (קוטעת אותו, בצעקה קלה) "חייבת!?! (מתעשתת, וממשיכה
בדיבור בארשת נינוחה מאוד) זיו, תקשיב, אני אבדוק היום את
המבחנים שלכם, ואתן לכל אחד את מה שמגיע לו, ואל תדאג, אני
אתייחס מאוד לנאום הארוך שלך, במיוחד לחלק האחרון שלו...
(בארשת מתוקה) עכשיו לך זיו, לך לשחק עם החברים הקטנים שלך, אל
תדאג".

(זיו מסתכל על רותי כאילו נפלה מן הירח, מסתובב ויוצא, רותי
מחליפה ארשת פנים למרושעת משהו)

רותי: (ממשיכה את המשפט) "יותר מדי".

(רותי יוצאת מן הכיתה, מסך,  אורות)

סוף מערכה ראשונה





ביניים 1

ספוט על צד ימין של הבמה, שני תלמידים עומדים אחד מול השני,
פנים אל הקהל, מתלחששים בהתרגשות מפוחדת.


ילד א': "לא יכול להיות שהיא עשתה לו את זה... והוא לא
התלונן? לא אמר שום דבר לאף אחד?"

ילד ב': "הוא לא יכל לדבר, למען האמת, הוא עדיין לא יכול,
הרופא אומר שהוא עוד בהלם ממה שהיא עשתה לו!".

ילד א': (מניד ראשו כלא מאמין) "תגיד, אתה חושב שהיא
אנושית?".

ילד ב': (צוחק) "לא יפה להגיד דברים כאלה על המורות שלנו".

ילד א': (ברצינות) "לא צוחק איתך, אני שואל אותך ברצינות, לא
נראה לי שהיא אנושית, המזכירה סיפרה לי שהיא אף פעם לא ראתה
אותה אוכלת, וראית איך היא שמנה, אתה חושב, ברצינות אני שואל,
אז אל תצחק עלי; שאולי, היא, אתה יודע... אוכלת... תלמידים?
כמו את ההוא מהשכבה מעלינו, שהלך למשרד שלה בסוף שנה שעברה
ומאז אף אחד לא ראה אותו?".

ילד ב': (מתפקע מצחוק) "תפסיק להגיד שטויות, תעשה טובה, אתה
תהרוג אותי... אוכלת תלמידים... אה!!! (נרגע) המקסימום שהיא
יכולה לעשות, זה לשתות לתלמידים את הנשמה, ובשביל זה היא לא
צריכה את המשרד שלה, יש לה את הכיתה ואת המבחנים המטורפים שלה:
כולה שאלה אחת, עם 25 סעיפים, כל אחד מהם פצצת אטום. לא, היא
לא אוכלת תלמידים... ובקשר להוא משנה שעברה, הוא עבר לגור במאה
שערים, אמר ששם שיעורי תנ"ך יותר קלים, הוא לא מת, פשוט
השתגע".

ילד א': "בואנה, תראה מה השעה, זינה מתחילה, אני חייב לרוץ!
ביי" (יוצא מהבמה לצד שמאל תוך כדי קפיצה וקריאת הקרב של
זינה).

ילד ב': "הוא רואה זינה, ילד מסכן, בדיוק כשיש היפים
והאמיצים, הוא לא יודע מה הוא מפסיד, התככים, המזימות, ממש כמו
ברמת אביבי ג'" (יוצא מצד ימין של הבמה, בהליכת דוגמנית).

סוף ביניים 1





מערכה שנייה

מסך נפתח:

דירת יחיד, מרוהטת בשמרניות רבה, תמונה בכל קיר, באחד הקירות
יש שעון מחוגים, טלויזיה ישנה, רדיו ישן על שולחן עץ קטן, ספת
יחיד - בקידמת הבמה כך שהמסך יסגר מאחוריה, שולחן מטבח ליחיד
עם כיסא אחד, חלון יחיד, תיבת עץ יחסית גדולה. רותי יושבת ליד
השולחן, המבחנים מולה, היא בודקת ורושמת ציונים.


רותי: (משועשעת מאוד) "לילך מיכאלוביץ, נראה, יש לה משקפיים
קטנות מדי לפרצוף, מדברת הרבה בפלאפון בהפסקות... ניתן לה
שישים; יהודית בר-כוכבא, מתנשקת עם החבר שלה בהפסקות מול כל
בית הספר, גועל נפש, חמישים ותשע, אלחנן חיזקיהו, לא אוהבת את
השם שלו, שישים... זיו אלימלך, זיו שלנו, זיו "את חייבת לעזור
לי", ילד חמוד, בואו נראה, בשביל לעבור מבחן, צריך להוציא 55,
כפול 2, 110. אם אני אתן לו במגן שלו 10, והוא יוציא 100
בבגרות, הוא עובר... זיו אלימלך: תשע!

(נשמעת דפיקה בדלת, רותי שומעת, קמה מיד, מסתדרת, מסדרת את
שערה, מסדרת את כל המבחנים בערימה, שמה את הכיסא בתוך השולחן
והולכת לפתוח את הדלת לדירה, הדפיקות נמשכות כל הזמן)

רותי: (צועקת) "אני באה, אני באה!" (לוחשת) "כל העולם נגדי,
תראו באיזה שעות באים להפריע לי, 10:30 בלילה... זה הכל
קונספירציה נגדי!".

(רותי פותחת את הדלת, שם עומד אדם, חיוור מאוד, פנים וידיים
כמעט לבנות, לבוש בבגדים מאוד ישנים, כובע קסקט, מחזיק קלסר)

רוח: (מסתכל על הקלסר ואז על רותי, שוב על הקלסר, ואז על
הפעמון בדלת) "שלום גבירתי, סליחה על ההפרעה בשעה כל-כך
מוקדמת, האם את במקרה גברת רותי לוי מרח' מעלה הנחל 133?".

רותי: (מבולבלת, מופתעת ממראה המבקר, לא מבינה את פשר
ההפרעה) "כ..כן?"

רוח: (שמח שצדק בכתובת, מרשה לעצמו להכנס לדירה, מתיישב בספה
מדבר במהירות רבה) "מצויין... את מוזמנת לשבת גברת לוי, זה לא
יקח הרבה זמן, אני מקווה, וגם לא כל-כך יכאב, לבינתיים. מה
שאנחנו נעשה עכשיו, זה נוודא כמה פרטים לגבי מעשייך עד כה, ואם
הנתונים הרשומים לי כאן מתאימים, נתחיל בהליך מזורז כדי שתוכלי
לראות את משחק הכדורסל שיש היום בערב כבר בבית החדש שלך בעולם
הבא.

רותי: (קוטעת אותו בגסות) "מי אתה לעזאזל?".

רוח: (צוחק) "מה פתאום לעזאזל, הם לא מתעסקים באלו שעדיין
חיים, אפילו במיון הם לא מתעסקים, בשביל זה יש אותנו, "מחלקת
תוכחה של המשרד לאיתור נשמות טועות", תפקידנו בעיקרון הוא לבצע
את התהליך שבו רואים כל החיים עוברים מול העיניים, כך יש לאדם
את האפשרות לשפוט את עצמו ולתת לעצמו דין וחשבון. אנו מאמינים
בכך שהנשמה היא בעקרון שופט אופי מעולה ומסוגל לשפוט אפילו את
עצמו, אך במקרה שמתגלה התנגדות למשפט או אינטרסנטיות של הנתבע,
אנו שולחים קטגורים משלנו שיאפשרו לבצע משפט צדק.

רותי: (חיוורת, לוקחת כיסא ומתיישבת, מנסה לקלוט את כל מה
שנאמר) "אבל... אני... לא מתה...!".

רוח: "בהתחלה תמיד יש הכחשה..."

רותי: (מעוצבנת עכשיו) "אבל אני לא מתה!!! אם הייתי מתה,
יכולתי לעשות את זה? (מרימה את הכיסא וזורקת אותו לצד השני של
הסלון).

רוח: (מסתכל בפליאה על הכיסא, פותח שוב את הדפדפת, מעיין בה,
מסתכל על רותי, על הדפדפת, מחייך כמבין את טעותו, וסוגר את
הדפדפת) "גברת לוי, אני מצטער, נפלה כאן טעות".

רותי: (שמחה שניצחה במערכה) "ועוד איך חלה כאן טעות, אני לא
מתה!".

רוח: (לא מתייחס למשפט של רותי וממשיך) "את שייכת לפרוייקט
חדש שלנו, של מחלקה מיוחדת במשרד לאיתור נשמות טועות, מחלקת
חילוץ והצלה, הפרוייקט נקרא, קיצור תולדות הזמן, כמו הספר, רק
משהו אחר לגמרי, היום בלילה יבקרו אותך, החל מהשעה 12, שלוש
רוחות רפאים, אחת תראה לך את עברך, אחת  תראה לך את ההווה,
ואחת, את העתיד, בסיום הערב, תצטרכי לקבל החלטה בקשר להמשך
חייך, ואילו אנחנו... טוב נו, כבר תראי" (מפסיק, כאילו שסיים
את דבריו, נזכר במשהו וממשיך) "תעשי טובה, כשיגיעו, תפתחי להם
את הדלת, כי הם יכנסו לפה בין כה וכה, כדי לחסוך אי נעימויות,
עדיף שתשתפי פעולה.

(הרוח הולך לכיוון הדלת ויוצא, רותי נשארת פעורת פה בסלון כמה
שניות ומתעשתת, רצה לכיוון הדלת, נועלת אותה, מסתכלת על השעון,
רצה לטלפון, בודקת שהוא פועל, נשמע צליל חיוג, מסתכלת על
השעון, המחוגים מתחילים לזוז מהר לכיוון השעה 12, רותי הולכת
למטבח וחוזרת עם בקבוק יין, מתחילה לשתות, השעון מגיע לשעה 12.
נשמעים 12 צלצולים רמים, נשמעת נקישה בדלת, רותי מתעלמת
ומתיישבת בספה, ממשיכים להשמע צילצולים, רותי מרימה עיתון,
מתחילה לקרא אותו ומזמזמת מנגינה עליזה, נשמעות שלוש נקישות
חזקות על הדלת עם השהייה קצרה ביניהם, כאילו היו שלוש אזהרות
לפני המכה, רותי ממשיכה להתעלם, הרדיו נדלק ומשמיע מוזיקה
משנות החמישים - מהסרט גריז -  ומהקופסא שנמצאת מאחורי הספה
שרותי ישובה עליה, מתחיל להתרומם באיטיות מישהו, חיוור מאוד,
לבוש מעיל עור מרופט והרוס ומכנסי אופנוענים משומשים עד בלאי
וקרועים, שיער משוח לגמרי בג'ל, סיגריה דולקת ביד והוא כועס
מאוד, הוא יוצא מהקופסא, מתחיל ללכת לכיוון רותי שעדיין לא שמה
לב אליו, לוקח שאיפה מהסיגריה ונושף).

רוח העבר: (נעמד בתנוחה מתגרה משהו, צועק) "היי סבת'לה!".

רותי: (נבהלת מאוד, קופצת מן הספה, מסתובבת, נבהלת שוב
למראהו הפורעני, אבל צועקת) "למי קראת סבת'לה?!".

רוח העבר: (לא נבהל, נשאר באותה תנוחה ועונה בחוצפה מתונה)
"לך" (עוצר לשנייה, לוקח עוד שאיפה ונושף) "את יודעת כמה זמן
אני מחכה בחוץ שתפתחי את הדלת?  5 דקות שלמות! אני עובד במשרד
ממשלתי סבתא, אני לא רגיל שלא נותנים לי לבצע את העבודה שלי
כראוי; אני צריך להיות אחראי לביצוע הלקוי של העבודה שלי!".

רותי: (זועמת, קוטעת אותו בגסות, צועקת) "תעופו מיד מהדירה
שלי! אתה וכל המשרד המזויין לטימטום נשמות שלכם, ותעזבו אותי
בשקט! אני צריכה להגיש ציונים לתעודות מחר ואני רוצה להיות
עירנית לחלוטין כשהם יקבלו את הציונים הדפוקים שלהם בתנ"ך
ויבכו!".

רוח העבר: (רותח, מעיף את הסיגריה, מתקרב אליה עד שהוא עומד
ממש מול הפרצוף שלה, מנופף את ידו במעין עיגול, כמו קסם, כיבוי
אורות, ספוט רק על רותי הרוח והספה, מסך נסגר, צועק) "שבי!".

רותי: (רותי מתיישבת מיד ושותקת, מסתכלת עליו כלפי מעלה, לא
שמה לב למה שהתרחש בביתה, עיניים גדולות, עומדת לבכות) "אף אחד
לא צעק עלי אף פעם, זה נורא פגע בי שצעקת עלי ככה..." (מתחילה
לבכות בקול).

רוח העבר: (מכופף פלג גוף עליון אליה, ידיים על צידי הספה,
מסתכל ישר אליה) "תקשיבי לי סבתא, אני לא חושב שאת מבינה בדיוק
באיזה מעמד את נמצאת כאן, את נמצאת במשפט כרגע, אף אחד לא יבוא
לעזור לך; אני העזרה הכי טובה שיש לך כאן, אבל אל תחשבי שתקבלי
ממני איזה שהם רגשות סימפטיה, עברתי על התיק שלך, אישית, אני
חושב שהיו צריכים לשלוח אותך ישר למדור התחתון, מחלקת וול
דאן... (עוצר, וממשיך) מסתבר, שיש מישהו שם למעלה, שחושב
שמגיעה לך (בטון מזלזל) הזדמנות שנייה... (חוזר לטון הקודם) אז
אל תבואי אלי עם יציאות של (שוב מזלזל) אף אחד לא צעק עלי אף
פעם.. בוהו בוהו (חוזר לטון הקשוח) כי הם לא מזיזות לי, לי יש
עבודה ואני אעשה אותה... (תופס את רותי מהיד ומושך אותה איתו
בכוח) עכשיו, בואי איתי...".

(הרוח לוקח את רותי לחלק השמאלי של הבמה, הוא מעמיד אותה עם
הפנים למרכז- ימין הבמה, מנפנף את ידו, שוב, כבקסם, המסך נפתח,
אורות, מופיעה כיתה, מלאה בתלמידים ישובים שפופים, רותי אחרת
עומדת מול הכיתה)

רותי עבר: (בצרחות שלא מן העולם הזה) "חבורת מפגרים, חסרי
יכולת, דפוקים חסרי תקנה, אפילו אם היו מאכילים אתכם I.Q
בארוחת הבוקר, בכמויות מסחריות, עדיין היה לוקח לכם שעה שלמה
להגיד לי מי אמר למי "של נעליך מעל רגליך, פן המקום אשר עומד
אתה עליו, קדוש הוא!" (ממשיכה לצעוק, ללא קול)

רותי: (נדהמת ממה שהיא רואה) "איפה אנחנו?"

רוח העבר: (מדליק סיגריה, שואף, נושף, עונה בנונשלאנטיות)
"זה לא איפה אנחנו, זה מתי אנחנו, אנחנו בכיתת תנ"ך שלך מלפני
5 שנים".

רותי: (נבהלת, מנסה לשכנע אותו ללכת) "למה הבאת אותי דווקא
לכאן, לא קרה פה שום דבר מיוחד ששווה לראות, בוא נלך".

(בדיוק באותו רגע, קם אחד התלמידים, הולך לכיוון החלון, פותח
אותו, מסתובב, מסתכל על התלמידים, ואז על המורה, מסתובב שוב אל
החלון, וקופץ)

רותי: (כאילו שכחה) "אה... לזה התכוונת...".

(בזמן שרותי מדברת, רותי עבר רצה לכיוון החלון, מסתכלת החוצה,
מסתובבת אל הכיתה עם כל הגוף, ידיים על אדן החלון, חושבת
קימעה)

רוח העבר: (אל רותי) "שקט! תראי את זה...".

רותי עבר: (נסערת) "תקשיבו לי ותקשיבו לי טוב , אתם לא ראיתם
שום דבר, לא שמעתם שום דבר ולא תספרו שום דבר; כי אני יודעת
איפה כל אחד ממכם גר, ואם יש לכם סימפטיה מסויימת לגבי החיים
שלכם, שום דבר ממה שקרה הרגע לא יצא מהחור זה שאתם קוראים לו
פה , קפיש" (כל הכיתה מהנהנת כאחד בהסכמה).

רוח העבר: (מתפקע מצחוק , מסתכל על רותי) "מהחור הזה שאתם
קוראים לו פה?! מאיפה הבאת את המשפט הזה? מהסרט החדש של דה
נירו? (בחיקוי מהסנדק 1, עם היד על הסנטר, מדבר כמו גנגסטר)
"מהחור הזה שאתם קוראים לו פה, קפיש?" (צוחק שוב).

רותי: (קוטעת אותו) "מה אתה צוחק?, זה היה רגע מאוד טראומטי
בשבילי!

רוח העבר: (קוטע אותה) "טראומטי בשבילך?! ומה עם התלמיד
שניסה להתאבד?"

רותי: "לפי החקירה, ולפי עדותו של התלמיד, אף אחד לא ניסה
להתאבד, הוא רצה להשקות את העציצים שהיו  שם והחליק".

רוח העבר: "אחרי שאת הגעת אליו לבית החולים והסברת לו את
התוצאות שיהיו במקרה שיחליט לספר להורים,   או למשטרה מה באמת
קרה שם בכיתה".

רותי: "מה באמת קרה שם בכיתה, אני לא עשיתי לו שום דבר
שיגרום לו להתאבד..."

רוח העבר: "לא באותו רגע, לא, אבל במשך כל השנה את הצקת לו
לגבי טיפשותו, חוסר יכולתו להצליח בחיים, המצב הכלכלי של
הוריו, למען האמת, את הרסת לו את כל הביטחון העצמי, עד לרמה
שבה הדרך היחידה שמצא כדי לצאת ממצבו הרעוע, הייתה לקפוץ דרך
החלון!"

רותי: "אבל להתאבד זה אף פעם לא הפיתרון!".

רוח העבר: "אז למה את אף פעם לא אמרת להם את זה? למה את כל
הזמן זורקת רמיזות לאויר בקשר לתלמידים שקופצים מחלונות
ופוגעים בעצמם בדרך כזו או אחרת? למה את מתנהגת אליהם כל-כך
ברשעות? מה הם כבר יכלו לעולל לך? חשבת פעם למה את מענישה
אותם? על פשעיו של מי הם משלמים כל כך ביוקר?
(רותי שותקת, משפילה מבטה, היא הולכת לכיוון הספה ומתיישבת,
האורות בבמה נכבים, והמסך נסגר, ספוט על רותי על הספה)

(בזמן המונולוג של רותי, רוח העבר יוצאת מן הבמה בשקט, ומגיעה
רוח ההווה, נערה, לבנה כסיד, עם מיני חצאית מיני לבנה, חולצת
בטן ורודה, נעלי עקב גבוהות במיוחד, שתי קוקיות ומסטיק, נעמדת
מאחורי רותי ומשחקת עם המסטיק והשיער בזמן המונולוג)

רותי: (מתוודה) "אתה מבין, כשהייתי בגיל שלהם, אולי אפילו
טיפה יותר קטנה, הייתי הסיוט של כל הורה, הייתי מרדנית, עשיתי
רק מה שרציתי, לא למדתי, התחצפתי, קיללתי, הלכתי מכות עם
כווו..לם, ההורים שלי לא שמו עלי, לא השקיעו בי, כמו שההורים
של התלמידים של היום עושים, אין יחס של ההורים ושהילדים יעשו
את הטעויות שלהם בלי שאף אחד יבוא ויוכיח אותם על טעותם, יום
אחד, הגיעה לכיתה שלי, מורה, רעה שטן, מצצה מאיתנו את שמחת
החיים בכל פעם שרק עברה לידינו, אבל, היא הצליחה להראות לכל
אחד מאיתנו מה אנו באמת יכולים לעשות, מי אנחנו יכולים להיות
אם רק נשקיע ונתאמץ, אז החלטתי, אחרי לא הרבה מחשבה מקדימה,
שאני אמשיך את המסורת מאיפה שהיא הפסיקה, ואני אראה לכל
התלמידים שלי אי פעם, שנגמרה החגיגה, ושהגיע הזמן לעשות שינוי
בדרך החיים, מעכשיו הם יראו שעם הסבל, מגיעה ההשקעה, עם הפחד
מגיע הלימוד, ועם הלימוד מגיעה היכולת להצליח! אז עכשיו אתה
מבין, אני לא רעה כי אני רוצה, אני רעה מפני שרק כך אפשר לחנך
את הנוער של ימינו... (עוצרת לרגע, וממשיכה) אתה מבין מה
הכוונה שלי?"

(אורות, רוח ההווה מצקצקת עם המסטיק בפה)

רוח ההווה: (בקול צפוני פרחי משהו) "אז כאילו, את מתכוונת,
שאת עושה מה שאת עושה כי מישהו אחר התעלק עלייך כשהיית קטנה
כזה? איזה תירוץ עלוב כאילו...".

רותי: (נבהלת מהקול הלא מוכר, קמה ומסתכלת על הרוח החדשה)
"מי את? איפה הרוח שהייתה כאן קודם? ואיפה למדת להתלבש גבירתי
הצעירה, לא פלא שאת מתה, בטח אנסו אותך ואז רצחו אותך...".

רוח ההווה: (נעלבת) "אלף כל, ונתחיל מהסוף להתחלה, אף אחד לא
אנס אותי ואז רצח אותי, רצחו אותי ישר, שום סיבה מיוחדת, הייתי
בקו האש של איזה מסומם במסיבה שניסה לירות בפיל סגול שעף מול
הפרצוף שלו, מוות מבוזבז אם את שואלת אותי; בית כל, רוח העבר
הלכה הביתה, לפי חוקי ההסתדרות, כל עובד ממשלה חייב לשבות כל
שעה עגולה למשך שעתיים לפחות, אז אני אחליף אותו, וככה אני
עונה לשאלה השלישית שלך; שלום, אני רוח ההווה, אני אראה לך את
המצב כפי שהוא כיום, כדי שתוכלי כזה, לעשות חשבון נפש נוקב
כאילו, ולתת לעצמך דין וחשבון שבסופו תוכלי להסתכל על עצמך
במראה ולא לראות את הזקנה המרירה שאת רואה כל יום".

רותי: (גם היא נעלבת) "אני לא אוהבת את טון הדיבור שלך,
המראה שלך או כל דבר אחר שקשור בך, אני רוצה את הרוח הקודמת".

רוח ההווה: (כועסת) "זה מה יש גברת, אם אני למדתי בגיל כל-כך
צעיר שלא תמיד מקבלים מה שרוצים בחיים, את בטוח צריכה כבר לדעת
את זה, את עדיין ממשיכה עם הקטע של האנטי, אה, כנראה לא למדת
את הלקח בעבר שלך, אולי תלמדי אותו עכשיו, בואי נראה לך את
המצב אצל זיו יקירנו...".

(רוח ההווה מנפנפת בידה, מסך נפתח, על הבמה בית עלוב, הכל
הרוס, צעקות כאב, אדם מבוגר רוכן מעל ילד, האדם מחזיק בקבוק
שתיה חריפה ומכה את הילד עם אגרופיו, הילד מכסה את עצמו, צועק,
אשה שכובה על הרצפה, חסרת הכרה, הגבר ממשיך להכות את הילד)

רותי: (צועקת) "תעזוב אותו בשקט, תעזוב אותו, אתה מכאיב
לו!!! הוא ילד קטן בסך הכל, מה הוא עשה לך?".

רוח ההווה: (קוטעת אותה) "הם לא שומעים אותך, כשאת איתי את
רוח בעצמך, למען האמת, את במסלול מהיר להיות רוח אמיתית, רק
רציתי שתראי למה גרמת עם ההתנהגות שלך, ובמיוחד, הציון שנתת לו
בתנ"ך".

רותי: (מבולבלת) "חשבתי שאת רוח ההווה, את הציונים עדיין לא
הגשתי, זה יקרה רק מחר!".

רוח ההווה: (כועסת, סוגרת את המסך בהינף יד) "אני רוח ההווה
והעתיד הקרוב מאוד, למה את חייבת להיות קטנונית כזו, אין לנו
תקציב לכל סוג של זמן, חייבים לקצץ...".

רותי: "אז כל זה עדיין לא קרה, אפשר לשנות את הציון והכל
יהיה בסדר, נכון, לי לא יקרה כלום, אני אמשיך לחיות כרגיל,
נכון?".

רוח ההווה: מסתכלת על רותי כעל מטרה אבודה) "לרגע, כשצעקת על
האדם ההוא שהרביץ לזיו, חשבתי שהשתנית, שאולי משהו ממה שקרה
כאן הלילה שינה אצלך איזו שהיא תפיסה שלא הייתה נכונה אצלך,
אבל מסתבר שלא, את מטרה אבודה, אין לי מה לעשות איתך יותר,
להתראות סבתא!" (יוצאת בהפגנתיות מן הבמה, אורות, ספוט על
רותי).

(רותי הולכת להתיישב על הספה, ספוט עדיין עליה, נראית נואשת,
מתחילה לבכות, נשמעת מוסיקת אורגן כנסיה, אורות, מצד ימין של
הבמה נכנסת דמות בברדס שחור, שמכסה את כל הגוף שלו, הולך לאט,
נעמד ליד רותי).

רותי: (עדיין בוכה) "זהו? זה נגמר? באתם לקחת אותי? אין לי
מה להגיד בנושא? אתם תקשיבו למה שילדה אחת אומרת, בגלל שחשבתי
לרגע על עצמי (צורחת) בכל המצב המטורף הזה?"

(הרוח שותקת ועומדת עם פתח הברדס לכיוונה)

רותי: (כועסת) "אתה לא מתכוון להגיד שום דבר? תגיד משהו!
תדבר!!! תגיד לי מה עומד לקרות לי, אתה תהרוג אותי עכשיו? מחר?
תיתן לי למות ביסורים? אה? תענה לי!!!"

(הרוח ממשיכה לשתוק, בהינף יד מסך נפתח, רותי צופה מהספה, כיתת
הלימוד חוזרת, ריקה, רק רותי בכיתה, עוברת על כמה ניירות, בשקט
מגיע זיו מאחוריה, עם אקדח ביד, הוא צועק עליה משהו, אין קול,
רותי קמה ומסתובבת, מופתעת, אומרת משהו, מנסה לשכנע אותו לא
לירות, זיו לא משתכנע, ממשיך לצעוק, רותי רצה לכיוון שלו כדי
לקחת ממנו את האקדח, מגיעה אליו ותופסת את האקדח, זיו נבהל
ולוחץ על ההדק, הירייה נשמעת מאוד חזק, שתי הרותי נופלות,
המקורית לספה, של העתיד לרצפה, זיו מסתכל על רותי עתיד בלי
רגשות, מסתובב ובורח)

רותי: (נסערת ובוכה) "לא התכוונתי! לא עשיתי את זה מתוך
רוע... רק רציתי שתלמדו! שתפיקו מסקנות ותוכיחו לכולם שאתם
באמת יכולים, שתצאו לעולם הגדול עם נסיון בעבודה קשה, ושלא
יהיה לכם ממה לפחד, (בוכה בהיסטריה) כי הכי קשה כבר היה, קשה
באימונים, קל בקרב...".

(רוח העתיד סוגרת את המסך בהינף יד וקוטע את הדיבור שלה מוריד
את הברדס מעל הראש, שם נמצאת הרוח הראשונה עם כובע הקסקט)

רוח העתיד: (קוטע את רותי) "תפסיקי לבכות, את עושה לי
צילצולים באוזניים, די כבר, יללנית, שקט! הבנתי את המסר, את
מתחרטת ותשני את דרכייך, הבנתי את זה כבר אצל הרוח הקודמת,
פשוט אי אפשר לסיים את זה בלי להראות את הדרך שאת תמותי, זה כל
הקטע".

(אורות)

סוף מערכה שנייה





ביניים 2

ספוט על צד שמאל של הבמה, שני הילדים מהביניים הראשון נכנסים
לבמה מדברים בלהט והולכים לכיוון הצד השני של הבמה.


ילד ב': "אתמול בהיפים והאמיצים גילו לטיילור שרידג' בעצם
אחיה, ושהיא לא הייתה בהריון ממנו, אלא בעצם מדיונון ענק שהיה
בים בפעם האחרונה שהייתה בסאנסט ביץ'..."

ילד א': "תעזוב אותך מהשטויות של היפים והאמיצים, אתמול
בזינה, היה קטע עם ענק אחד שתפס את זינה וזרק אותה לרצפה, אז
היא התעצבנה ולקחה אבן ענקית כזאת (לוקח את הספה) והתחילה
לרדוף אחרי הענק ככה" (רודף אחרי ילד ב' עם הספה מעל הראש אל
מחוץ לבמה מצד ימין).

סוף ביניים 2





מערכה 3

הכיתה מלאה, רעש של דיבורים באויר, כולם ישובים על הכיסאות,
רותי נכנסת לכיתה, פניה חתומות, הכיתה עוברת להס אוטומטי.


רותי: (עדיין פנים רציניות) "הגיע הזמן לחלק לכם את התעודות,
חבורת... (נעצרת, חושבת, לא אומרת כלום ומתחילה לחלק את
התעודות).

(התלמידים לוקחים את התעודות, ומתחילים לעבור על הציונים,
קריאות הפתעה ושמחה בוקעים מגרונותיהם של התלמידים, הם מתחילים
להתלחשש ביניהם לגבי הציונים הגבוהים שקיבלו, במיוחד בתנ"ך)

זיו: (דמעות בעיניו, קם, הולך לרותי, נעמד מולה) "המורה,
תודה, תודה רבה, הצלת אותי מעתיד ממש ממש רע, אין לך מושג
אפילו עד כמה רע".

רותי: (חצי חיוך על שפתיה) "הו זיו, אני יודעת עד כמה גרוע,
תאמין לי, אני יודעת..."

(מסך)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-אבאש'ך
ערומקו?

-כן.


-אני יודעת מה
לעשות במקרים
כאלה. פשוט תבוא
אליו ותצרח לו
בפרצוף "אתה חרא
של אבא!!"




אפרוח ורוד
מארח את זאתי
מהבורגנים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/6/01 17:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניקולס קופיטמן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה