אני מודעת לכך שזאת לא אחת מהיצירות הטובות שלי, פשוט כל-כך
רציתי לכתוב משהו וזה התבשל אצלי בראש כל-כך הרבה זמן אז אמרתי
ניחא. תתחשבו :)
קריאה מהנה :)))

יצא לי לקרוא היום את היצירה הזאת, כמעט 3 שנים אחרי שהיא
נכתבה (היום ה-9.3.06 אם להיות מדוייקים ;]), ומדהים איך
ש"הוא" נשאר בדיוק אותו בנאדם, אפילו היום - 3 שנים אחרי. יש
כאלה שהחיים הולכים, אבל הם נשארים איפושהו מאחור =.
חחח סתם חשתי רצון לשתף אתכם במחשבה שעברה לי בראש ;]

3.10.03
הוא
הוא חשב שהוא יודע הכל, חשב שבגיל 16 הוא כבר עבר הכל בחיים,
היה לו אגו מנופח... יותר מדי. הוא היה רגיש, אבל משום מה
כשדיברו איתו על רגשות ומצבים למיניהם איכשהו כל הרגישות
שהייתה בו הייתה נעלמת כלא הייתה. הוא חשב שדרך החיים שלו זה
המתכון לחיים טובים והוא קרא לכל מי שלא הסכים איתו "ילדותי"
ו" לא נורמלי".
אבל הבעיה הכי גדולה שלו הייתה שהוא לא ידע להרגיש. הוא כל-כך
פחד להרגיש... להרגיש אהבה, עצב, אכזבה... שהוא פשוט העדיף
לברוח ממצבים שבהם הרגש נכנס לתמונה. הוא ברח מסיכונים, הוא
הלך רק על בטוח, ואם משהו, ולו הכי קטן התפקשש הוא היה לוקח
שני צעדים אחורה. עד כדי-כך הוא פחד להרגיש.
בחיים שלו היה מקום רק להיגיון- שגם הוא לא היה ממש הגיוני...
בן אדם מוזר.
אבל למרות כל החסרונות שלו
היא אהבה אותו.

היא
היא הייתה ילדה עם הרבה חכמת חיים כך אמרו רבים, היא אהבה
לצחוק, זה עזר לה להסתיר את העצבות התמידית שלה. היא הייתה
בן-אדם הגיוני למדי, אבל היא הייתה גם מלאה בהמון רגשות.
היא הייתה קצת מהכל- קצת הגיונית וקצת רגשנית, קצת חולמנית
וקצת פסימית.
היא הייתה ההפך הגמור ממנו.
אבל למרות שהפכים נמשכים ולמרות כל מה שהיא יכלה להעניק לו
הוא לא אהב אותה.

הוא
הוא רצה להיות מאושר, רצה למצוא מישהי שתאהב אותו, מישהי
שתחזיר לו אהבה. הוא כל-כך רצה להיות מאושר, להיות אוהב, אהוב
ונאהב, אבל היו לו דרישות שהוא לא ויתר עליהן: הוא רצה שהיא
תהיה חכמה, שיהיה לה כבוד למבוגרים, שהיא לא תהיה ילדותית (מה
שהיה קשה למצוא כי בשבילו כל מי ששונה ממנו נחשב לילדותי),
שהיא תהיה עדינה... וזה אפילו לא רבע מהדרישות שלו. על פחות
מזה הוא לא היה מוכן להתפשר.
הוא חיפש את הנערה המושלמת שפשוט לא הייתה קיימת.
הוא לא רצה לשמוע על אף-אחת שלא ענתה לקרטריונים שלו, הוא רצה
רק אותה... את הנערה המושלמת שלא הייתה קיימת.
היא לא ענתה לו על הקרטריונים, ולכן
הוא לא רצה אותה.

היא
היא רצתה להיות מאושרת ונאהבת, זה היה כל רצונה.
היא הייתה מוכנה להקריב הכל בשביל האושר שלה, ובשביל למצוא
מישהו שיחזיר לה אהבה.
לא היו לה דרישות גבוהות, היא רק רצתה למצוא מישהו שיאהב אותה
בחזרה, מישהו שאפשר לסמוך עליו, שאפשר לדבר איתו, ושיהיה מוכן
לצאת  לפעמים מהשגרה, לקחת סיכונים כמו למשל לצאת לרחוב בשיא
הגשם ולהכריז לעולם על אהבתם, או לעשות איזו צניחה חופשית.
היא רצתה מישהו שהיה ההפך הגמור ממנו, אבל למרות הכל, למרות כל
השוני וכל ההבדלים
היא רצתה אותו.

הוא והיא
עם הזמן האהבה שלה אליו פחתה, היחס שלו אליה גרם לאהבה שלה
לרדת לאט לאט.
היא לא ענתה לו על הקרטריונים שהוא הציב לעצמו ולכן היא לא
יכלה לזכות באהבתו על אף רצונה.
הוא היה כל-כך עסוק בלחפש אחריי הנערה המושלמת שהוא שכח את
הדבר הכי חשוב- הוא שכח את האהבה, הוא שכח שללב אין קרטריונים.
אבל אין מה להתפלא, הוא הרי לא מתקשר עם הלב שלו.
בגלל האופי הדפוק שלו הוא ויתר על אהבה, על אהבה אמיתית,
טהורה.
והיא... גם היא ויתרה עליו. נמאס לה להילחם על מישהו שלא משנה
מה יעשו בשבילו הוא אפילו לא ישים לב לזה.

עכשיו גם היא לא אוהבת אותו,
עכשיו גם היא לא רוצה אותו,
והוא... הוא עדיין תר אחריי הנערה המושלמת. מעניין אם הוא ימצא
אותה, והכי מעניין זה אם היא באמת תהיה שווה את כל ההקרבות
שהוא עשה בשבילה...