הוא עבר לבית השכן לפני מספר שנים. יותר נכון, הוא עבר -על-
הבית השכן לפני מספר שנים, כשרכש אותו ואז הביא בולדוזר וכמה
פועלים שיהרסו את הבית עד היסוד. אני זוכר את היום ההוא כי זאת
היתה הפעם הראשונה שבאמת הייתי ער בשעה שהשמש זרחה. זאת גם
היתה הפעם הראשונה שראיתי את מר און פריד. דידיתי החוצה אל
הרחוב במבט סומא על מנת לבדוק על מה כל ההמולה, בעודי נאבק
בקורי השינה שעל עיניי. הוא עמד על המדרכה שליד הבית, כשלראשו
קסדת פלסטיק צהובה של פועלי-בניין שפנס קטן חובר אליה. אורו
כבר כמעט ולא נראה לעין כנגד אור היום החיוור שהלך והתפשט
מכוון מזרח. באותה עת היה האיש עסוק במאבק עיקש אל מול הרוח על
גיליון נייר גדול שהחזיק בשתי ידיו, כשהוא מנסה, בחוסר הצלחה
בולט, להסירו מעל פניו ולפרוש אותו כך שיוכל לעיין בו. הוא לא
היה גבה קומה, אך גם לא היה נמוך. הוא לא היה שמן במיוחד או
רזה במיוחד. הוא לא היה יפה במיוחד, כעור במיוחד, זקוף במיוחד
או כפוף במיוחד. האמת היא שהוא לא נראה מיוחד כלל. אדם רגיל.
אדם כמוני.
  הלבשתי על פניי את החיוך הכי עירני שיכולתי לארגן באותו
רגע, וניגשתי אליו. "שלום!" אמרתי, והצגתי את עצמי, מושיט ידי
לפנים.
  למשמע קולי הוא ניתר לפתע בבהלה, וגיליון הנייר, שנראה כמו
שרטוט אדריכלי כלשהו, עף מידיו ועטף את ראשו. בעת שהסתובב
לעברי נטש שרטוט הנייר את פניו והמריא במורד הרחוב, עד שנעלם
מעבר לפינה. "זה בסדר", אמר, "יש לי עוד עותקים". הוא פתח
מזוודה שהיתה מונחת לרגליו, הוציא ממנה גיליון טרי, סגר אותה,
ושקע שוב בתוך פרטיו של התרשים החדש.
  השתעלתי בהפגנתיות. הוא הרים את ראשו לרגע, הסתכל ימינה
ושמאלה, ושוב חזר אל הדף. "אז, מה דעתך על מזג האויר?" שאלתי
לאחר מספר דקות.
  הוא הרים שוב את ראשו, והתבונן בי כאילו הבחין בי לראשונה.
"אה, ש... שלום", אמר.
  הוא סיפר לי ששמו און, און פריד. כבר הרבה זמן הוא מחפש
מקום להקים בו את ביתו, עד שהגיע לשכונה ומצא את השטח המושלם.

  "אבל למה להרוס את הבית?" התפלאתי. "הוא בנוי היטב ובמצב
מצויין!".
  "אני לא סומך על אף אחד" אמר און פריד. "אם יש משהו שאני
מאמין בו, זה שביתו של אדם הוא מבצרו. את המבצר שלי רק אני
אבנה!". עוד לפני שסיימתי לאחל לו בהצלחה, מר פריד כבר קפץ
קפיצת-ראש הישר אל תוך השרטוטים. אני, לעומת זאת, חזרתי הביתה
וניסיתי להירדם שוב.
  ביום שלאחר מכן כבר הביא פטיש אוויר והחל לחצוב בור גדול
באדמה, במקום בו היה הבית. קרבתי אל הבור והסתכלתי עליו
מלמעלה. בקושי הצלחתי לראות אותו בעומק הרב שאליו כבר הגיע.
"יסודות חזקים הם בסיס הכרחי לבית חזק!" צעק לעברי מהמעמקים
ונופף בידו. "ואני תמיד אומר: ביתו של אדם הוא מבצרו!" הדהד
קולו מלמטה. איחלתי לו בהצלחה והמשכתי בדרכי.
  שכבתי בערסל שבגינה, מתבונן ברוח המשתעשעת בצמרות העצים
שלאורך הרחוב, כששדה הראייה שלי נחסם לפתע. התרוממתי וראיתי
משאית ענקית עם מנוף פורקת חפץ גדול שנראה כמו מיכל מתכתי, ומר
און פריד מכוון אותו הישר אל בין היסודות שיצק בתוך הבור.
"מקלט אטומי!" הוא קרא לעברי באושר. "מצאתי דיל מצויין, אם אתה
רוצה אני יכול לסדר גם לך. זה לא יזיק אתה יודע... הרי ביתו של
אדם הוא מבצרו!".
  את הבית הוא אכן בנה בעצמו. לבנה אחר לבנה, במשך חודשים.
הוא נשאר לישון במקלט האטומי שבמרתף, כי פחד שאם יילך לישון
במקום אחר יבוא מישהו ויחבל בבית, או, חס-וחלילה, יצלם צילומי
ריגול של תהליך הבנייה. הצעתי לו ללון אצלי, אך הוא הודה לי
ואמר שהוא לא יכול להפנות את מבטו מהבית אף לא לרגע אחד, כי מי
יודע מה יכול לקרות...
  הוא חפר תעלה מסביב לבית, ומילא אותה במים. אחר כך הביא גם
כמה תנינים.
  "ומה עוד?" שאלתי אותו כשהביא אקווריום גדול ומלא בדגים
ועמד לשפוך פנימה את תכנו.
  "פיראנות!" הוא ענה.
  "לי הם נראים יותר כמו קרפיון" אמרתי.
  מר און פריד הצמיד את פניו לזכוכית והתבונן עמוקות בדגיגים.
"עבד עלי, המניאק!" קרא. "אבל נו, טוב, לא יכול להזיק" משך
בכתפיו, ושפך את הדגים אל מימי התעלה. "ביתו של אדם הוא..." מר
און פריד קטע לרגע את קריאתו כדי לחבוט באחד התנינים שזחל
החוצה וניסה לנגוס ברגלו, "מבצרו!" הוסיף את הסיום הכה מפתיע.
  הוא הקים גדר מערכת מסביב לכל השטח שלו, עם התראה
אלקטרונית, וגם פיזר חול משני הצדדים כדי שיוכל לראות טוב יותר
עקבות של חדירה. בכל בוקר היה עושה "פתיחת ציר" מסביב לגדר
ובודק שהכל בסדר.
  הוא המשיך ובנה. ובנה. ובנה. הוא התקין חלונות תלת שכבתיים
חסיני קליעים. הוא בנה שני מגדלי תצפית על הגג, עם שוליים
משוננים וחרכי ירי. הוא הציב גם אנטנת מכ"ם על הגג, בשביל
להגדיל את טווח ההתראה שלו.
  "ומה עכשיו?!" עצרתי את מכסחת הדשא וקראתי לעברו בעת שהתקין
את ה"צעצוע" החדש שלו.
  "סוללה נגד מטוסים!" הוא ענה.
  "ולמה אתה צריך סוללה נגד מטוסים?!" שאלתי.
  "זה למקרה של תקיפה מהאויר" הסביר, "אין דבר כזה 'יותר מידי
הגנה' כשמדובר בבית שלך! ואני תמיד אמרתי שב... ו... של...
דם... וא... מ... צרו" נבלע קולו ברעם מכסחת הדשא, כשהפניתי את
גבי והמשכתי בגיזום.  
 
אבל אתם יודעים מה?
הוא צדק.

  כשההונים פשטו על השכונה בפעם הראשונה הבית שלו היה היחיד
שנותר עומד על תילו. גם הבית שלי הוחרב כליל, ונראה כמו אחרי
סופת טורנאדו. כשהרמתי את ראשי מתוך ההריסות הבחנתי במר און
פריד מציץ מבין החרכים שבצריח שלו, ומנענע בראשו עם מבט של
"למה לא הקשבתם לי" על פניו. אבל הוא לא שמח לאיד. הקמתי לי
בקתה קטנה במקום בית האבן שהיה לי, והחיים חזרו אט-אט למסלולם.
ואז הגיעו הקוזאקים, ששטפו את הרחוב כמו נחיל ארבה, ולא הותירו
הרבה מבקתת העץ שלי. הם הגיעו עד לתעלת המים ונעצרו כשאון שלף
את מכונת הירייה. אחריהם הגיע הליגיון הרומי, כמדומני. הם
הטילו מצור מסביב לבית של און פריד, וחנו בחצר שלי כמה חודשים.
בסופו של דבר גם הם התייאשו ועזבו. והיו האינדיאנים,
והסמוראים, והגאלים, והצלבנים, והקרתגואים, והפראים מהמדבר,
והפידאיון, והכנענים, והיוונים, והקונקיסטדורים הספרדים,
וכנופייה של ארבעים שודדים שהגיעו מבגדד, ואני חושב שראיתי גם
איזה עמלקי אחד לא מגולח שעמד מחוץ לשער וקילל את הצריח בקללה
עתיקה, ואז פשק ידיו לצדדים והלך לו. מידי פעם גם עוברת
לימוזינה שחורה שעוצרת בחריקת בלמים מול הבית של מר און פריד,
בזמן שאחד מהחלונות מורד ומושלכים ממנו מספר רימוני יד ולפעמים
גם צרור יריות מלווה בקללות באיטלקית. את כל הפורצים והשודדים
הרגילים אני בכלל לא מחשיב. בכל בוקר המשטרה שולחת רכב גדול
לאסוף את כל אלה שהתנינים לא אכלו כחטיף לילי.
  אני גר היום בבונגלו מקש, שביחד עם הערסל מספק את כל צרכיי
הביתיים. את מר און פריד אני רואה אחת לשבועיים בערך, כשהוא
מקבל שיירת אספקה של מזון ותחמושת. הוא נראה מאושר. מידי פעם
ראשו מבצבץ מבעד לחרכים שבצריח, כשהוא שופך שמן רותח על פורץ
שמנסה לטפס על קיר הבית שלו, או כשהוא יוצא לתפעל את התותח
נגד-מטוסים. הוא מנופף לי לשלום בחיוך ואני מנופף בחזרה.  
  כנראה שכל אחד מוצא בסופו של דבר את האושר שלו. זה לא משנה
אם יקראו לך און פריד, או רון פאיד, או פרנו איד.