אני נמצא פה, מעביר את הזמן שנותר לי.
עדיין לא בטוח מה עשיתי שמגיע לי להיות פה.
כאן בתא שלי, בלי יכולת לצאת.
איזה עונש ביצעתי? זה בטח היה משהו מפלצתי.

אין אור. ואני לגמרי לבד. אבל יש צללים - הם ממלאים את התא.
מנהלים את חייהם. אני חלק מחייהם, והם חלק משלי.
מחיי. ממאסרי.
הם באים והולכים, מתחלפים, משתנים..
חלק מהר יותר וחלק פחות.
חלק כהים מאוד, וחלק בהירים שבקושים רואים.
הם מדברים אל הקירות. אני שומע את ההדים.
לפעמים, לעתים נדירות, כשאני כבר לא יכול יותר, אני צורח
עליהם.
אליהם.
נראה שהם לא שומעים.

אין פה חלונות. אף פעם לא ראיתי את העולם שבחוץ. אולי אין
אחד.
מאז ומתמיד אני פה, בתא שלי.

אין פה סוהרים. מעולם לא פגשתי מישהו - לבקש ממנו חנינה,
הסבר.
משפט חוזר.
מה בכלל היה הפשע? החטא?

גם ביקורים אין פה.
לא שיש מי שיבקר.
סך הכל, מעולם לא הייתי בחוץ, אף אחד בחוץ לא יכול לדעת שאני
פה בפנים.
ואם היו יודעים, אני בספק אם היו באים לבקר פושע כמוני.

זה תא ממש גדול.
כשאני הולך לישון אני עדיין נמצא בו.
אבל כשאני ישן, אין צללים בכלל. או כל דבר אחר.

אני נמצא פה, בתא, בצינוק שלי.
אני נמצא פה, מרצה את הדין שנגזר עלי.
את עונשי.
אני חושב שיכול להיות ששפטתי את עצמי.
וכל רגע מקיומי פה אני חושב על המפתח.

יש לי אותו. לא שיש פה דלתות, אבל זה לא מפתח כזה.
אני קצת מפחד להשתמש בו.
התא הזה הוא כל קיומי, מרגע הולדתי.

מחכה לרגע בו לא יהיו עוד צללים כהים. ברורים. שרואים.
אשתמש במפתח לכלא נשמתי.
ואשחרר אותה.

לחופשי.