מעביר את ידו הקטנה,
על הלחי השטופה בדמעות,
לא מבין הוא את משמעות הכעס,
לא מבין הוא את פשר המכה.
יושב לו מול מראה קטנה ורק מלטף את הסימנים שנותרו.
משתדל להתנהג כאילו כלל לא כואב לו,
כאילו שהוא כבר בסדר, ותמיד היה.
יוצא הוא מחדרו ומציץ לעבר חדרם.
רואה הוא את אמא מחטיפה לעצמה גם כן.
אמא לא מסוגלת להירגע.
ממשיך להסתכל.
היא קמה, הוציאה מתחת לכל הבגדים בארון, קופסת נעליים.
שם חיכה לה דף נייר מגולגל ומשומש.
והאבקה. בכמויות. הדבר היחידי שהיה מעיף אותה לשמיים.
מסניפה שורה אחת או שניים, נרגעת.
יוצאת מן החדר ורואה אותו.
זה שהדמעות שוב החלו לזלוג לו,
אולי מעצמן.
זה שכולו מלא בסימנים כחולים.
הרימה אותו והצמידה אותו לחיקה.
נישקה וליטפה, ובין היתר מילמלה "סליחה".

סליחה שלעולם לא תשכיח.