נולדתי בתחילת אוגוסט. את שנות ילדותי אני בקושי זוכרת, רק
לפעמים שיר או תמונה מציתים תחושה עמומה. את ימי ההולדת חגגו
לי תמיד לפני תחילת החופש הגדול. לכל ילדי יולי אוגוסט היתה
מסיבת יום הולדת משותפת פעם בשנה.
ביום ההולדת האמיתי שלי, ההורים שלי לקחו אותי לאכול בלינצ'ס
מוקרם במסעדה היחידה בחולון של שנות השמונים, שהיא במקרה גם
הייתה המסעדה של בת הדודה של אבא שלי. אחותי הסתכלה בהררי
הגבינה שניתכו מהבצק המגולגל מבעד לסלט ארבע סוגי החסה שלה
וניפחה בחיוך מרושע את בטנה כדי להציג כיצד אראה בסוף יום
ההולדת שלי... שנה אחרי שנה.
מאז אני שונאת את הקיץ.
אחר כך סגרו את המסעדה, אבל פתחו בחולון קניון גדול. אנחנו
עברנו לגור בחיפה בבית פרטי עם ארבע קומות וכלבה זקנה אחת
בשכונה הכי גבוהה על הכרמל ואני חגגתי שני ימי הולדת עם מדים
בצאלים, אליהם בפעם הראשונה בחיי, לא פחדתי שאף אחד לא יבוא.
חברותיי, ענודות ברובה אם שש עשרה ארוך ומיוזעות מחום אוגוסט
בחדר הצבאי, צעקו כמו בחלומותיי "הפתעה" כשנכנסתי לחדר במגבת
ואני כיביתי נרות מעוגה שקנו בש"קם והתרגשתי עד דמעות.
במתנה קיבלתי מובייל שעשוי מנייר צבעוני ושני בקבוקי יין קידוש
מחדר האוכל.
שנה אחר כך, ביום הולדתי הרוחות סערו לקראת החתונה הקרבה של
אחותי, שהתקיימה, כמובן, באוגוסט.
אחרי שהשתחררתי, החולות התחלפו בעצים הגבוהים של הכרמל. עבדתי
בלילות כמלצרית בבגדים לבנים על חוף הים הדרומי של חיפה
ובלילות חשוכים במיוחד הצלחתי לראות את רצועת החוף מתארכת עד
לארובות הגבוהות של תחנת הכוח בקיסריה.
לפנות בוקר הייתי מתהלכת על החוף בבגדיי המוכתמים וסופרת את
הכסף אותו הרווחתי בעבור חיוכיי.
כבר הכרתי את כל הכלבים שהובילו את אדוניהם לצעידת בוקר בים
ואת כל התנועות של הירח בשבועות השונים של החודש. הייתי הולכת
לישון כשבחוץ השמש יוקדת ומתעוררת לחדשות "ערב חדש".
כעבור שנה של עבודה בלבן, התחלתי ללמוד.
צהוב המדבר ומחירי הדירות הנוחים החזירו אותי לכאן.
שכרתי דירה עם שותף לא מעשן וחתול, וידעתי שגם כאן, באוגוסט
אין לימודים.

כבר כמה ימים יש סופות חול בבאר שבע. אני מתעוררת בשל מריבה
קולנית בדירה שממול, המתערבלת בריח תבשילים של יום שישי לקראת
צהרים. ספרי הלימוד עוד מונחים על השולחן שלי כמו תל
ארכיאולוגי לפי סדר הבחינות למרות שאלו נסתיימו כבר לפני כמה
ימים. אני מקשיבה לחדשות הבוקר ולקפה שלי יש טעם של אבק. עוד
מעט המולת ההכנות לשבת תוחלף ברחובות שקטים.  
במבט מחלון הדירה השכורה אני צופה בענן החום הנע במעגלים מסביב
לבניין הראשי של האוניברסיטה ומאיים להעלים אותו.
אני אורזת לתיק ג'ינס אחד, שלוש חולצות ושלושה זוגות תחתונים,
משקפי ראייה וספר.
בית החולים סורוקה נעלם דרך המראה הימנית בסיטרואן עטוף אבק
הבחינות שלי וליד הרמזור של האוניברסיטה אני מאיצה כדי להספיק
את הצהוב. באר שבע קטנה וקטנה עד שהופכת נופים צהובים וריקים.
בעלייה לכרמל טלפון מאמא שלי שואל איפה אני ותגובת ה"איזה
יופי!" מציתה אצלי צביטה קטנה לאמא.
היא מחבקת אותי, שואלת איך היתה הדרך וממהרת להציג לי את האוכל
שהכינה לצהריים מיוחדים אלו באוגוסט של סוף המבחנים ואני יודעת
שהיא הכינה רק בשבילי.
אנחנו אוכלים במרפסת מתחת לפרגולה והרבה מעל פני הים של חיפה.
בין המוקפץ לקציצות אני מתכננת את המשפט שאני אוכל לומר בפעם
הבאה שתתגנב שתיקה ורגע לפני שתהפוך להיות מטרידה. ויש לי כבר
כמה מוכנים. אני יכולה לשאול את אח שלי אם כבר הגיעו הציונים
של הבגרויות, למרות שאני יודעת שלא. אני יכולה לשאול את אמא
שלי מה היא שמה בקציצות ואני יכולה כמובן לספר על הפקק הנורא
שעיכב אותי בין הרצליה לנתניה. אני ממלאה את הכוס שלי בירה עד
שטיפה ראשונה של קצף נוטפת ממנה ומקשיבה לאמא שלי מתפעמת
מהנוף.
חמש שנים בדיוק אנחנו גרים פה וכל פעם היא מוצאת לנכון לקחת
נשימה עמוקה וביחד עם האוויר שהיא מוציאה לאט לומר: "איזה
נוף... תראי מה זה, חן, איזה ים!!!" אולי גם היא פוחדת שיהיה
שקט ליד השולחן ואולי היא חושבת שחודש וחצי של מבחנים גרמו לי
לשכוח איך הים של חיפה מביט בי, כל פעם קצת יותר גדול.  
אחרי האוכל אבא שלי ישאיר בשבילי את המוסף של יום שישי על
השולחן ואימא שלי תסדר את הכלים במדיח בסידור המסוים שלה שלאף
אחד אסור להתערב בו. תוך כדי היא תשאל אותי מה חדש ומה קורה,
אני אענה שמצאתי עבודה, והיא תשכח לשאול במה, כי הכלבה פתאום
התחילה ללקק את הצלחות שבתוך המדיח.
אני אכנס לחדר הזר שלי ואגיף מיד את התריסים. בחושך אשכב במיטת
היחיד שלי, אוריד את הטמפרטורה במזגן עד שאני ארגיש כמעט כמו
חורף ואתכסה בפוך מעל הראש. יחידה במיטת היחיד שלי.
בערב אדחס לפאב קטן במושבה הגרמנית עם החברה היחידה שיש לי
בעיר- עם- התחתית. לברמנית יש קעקוע של דולפין והיא תמזוג לנו
בלי לשאול- בירה בהירה בשבילה וכהה בשבילי.  
אחרי שלוש או ארבע בירות הכביש לכרמל יהיה חלק יותר תחת
גלגליי ויוביל אותי לבית שלי, שיש בו ארבע קומות ומעלית, סלון
חדש, כבלים דיגיטליים, שלוש מכוניות פולסוואגן בחניה וכלבה,
גזעית כמובן, שתהה מוכנה לשכב למרגלות מיטתי ולהרדם לקולות
הטלויזיה שאני משאירה דלוקה כל הלילה כדי לא לשמוע את השקט.
באמצע הלילה אני אתעורר בנעליים ואגלה אור דולק ואיפור שנמרח
לי מתחת לעיניים. אני אפשוט את בגדיי ואבקש מהוודקה שתעזור לי
להרדם שוב.
למחרת ההורים שלי ישאלו אותי אם אני רוצה לבוא לים, ואני אומר
שאני צריכה ללמוד ואז אזכר שנגמרו הבחינות ועימן התירוצים, אבל
הם לא יזכרו ואמא שלי תנופף לי ביד עד שהדלת של המעלית תסתיר
אותה.
כשהם יחזרו אערוך את השולחן ונשב לאכול תחת הפרגולה. הפעם
במקום לחשוב על מה לדבר אני רק אסתכל איך השיער של הכלבה שלי
סומר כל פעם שהיא רואה חתול.
אחר כך אני אומר שאני קצת ממהרת כי עוד מעט יהיו פקקים, ואמא
שלי תארוז לי בצידנית אוכל שהקפיאה בשבילי ותאמר "נו, יופי. אז
יש אוכל..."
אני אשים את התיק שלי בכניסה ואימא שלי תעשה פרצוף עצוב ותגיד
שהיא בקושי הספיקה להיות איתי.
אני אתן לה נשיקה ואתרחק כשהיא תחבק אותי. אבא שלי כבר יישן
ואחי יעזור לי לסחוב את הדברים לאוטו.
בירידה מהכרמל אני פתאום ארצה לאמא.
כשהים ייחשף מולי כחול וערום, אני אסע קצת יותר מהר ולא אביט
בראי איך מתרחקת ממני העיר- עם- התחתית.