כשבאה אני הלכתי. כשהלכה אני באתי.
מעגלים של מרדפים של מעגלים
ריצת בוקר והשמש מחממת מידי
דרכתי על עלה יבש בטעות
האם אני רוצח?

למה לתת לאביון פרוטה?
האם זה מה שיציל אותו מחייו?
המשכתי ללכת קדימה ולא העזתי להסתכל
איך את נעצרת ותוקעת מבט של בוז.
את הרי אף פעם לא ביקשת ילד לעצמך.

סטרת לי שוב וכך התעוררתי ליום חדש.
ההתפכחות הזאת של שיגרה נעשתה לי לזרה
הם יוצאים שוב להלחם בשדה הפרחים
הפעם לא כילדים אלא כמבוגרים מתוסכלים
מבטיחים לעצמם הרג בטוח

עוד אדם ושק פחדיו עמו
ויוספה מנחמת אותו בדיבורה השקט
יוספה אוהבת כשמנשקים אותה בעיניים
יוספה דואגת מה יקרה לעתיד שהובטח לה
שנראה לה שחור מתמיד.

חלומות שחלמתי לפתע נהירים לי
היא פירשה לי אותם ופרשה
היא תמיד דיברה איתי גם בחלומות
הכי כמוסים שהיו לי
ובסוף הביאה סוכריה על מקל.

נראה לי שכאן הסתיים לא פרק
אלא סיפור קטן. כמו משל לא מובן
כמעט שרירותי מונח על ציר זמנו
ויוספה מביטה בי ומוסיפה לצחוק
על הפגמים שאותם לא הצליחה לרפא.


נבהלת?!
טוב, ואתה שואל אותי אולי האחרון? למה?
מיצית את הכל? מבחינתך יכול להיות, היית צריך את המוזה לקבל
השראה ועכשיו המוזה עשתה את שלה והיא יכולה ללכת?היום זה ככה?
או שהכנות שלי מפחידה או שהפחד שלך חוסם את הכנות שלך?הכל יכול
להיות...להשתמע? או שלא? אתה המחליט. הכדור בחצר שלך עכשיו.