הן שתיקתך לא איחרה להישבר, ולבי עלץ באלף פעימות של רגש.
טביעת עינייך אינה יודעת משב רוח רדוף דעה קודמת
וכולך נתונה בחסדי אל מעצים הכנות.
מזה זמן לא מועט שתרתי אחרי נימת תום ואחוות עיניים
שתביאני שוב אל מחוז ילדות שאותו שכחתי
ואת, בשיאו של כוחך הרדום, הנפת אותי על עדינות אצבעך.
אצרף לכבודך ממיטב מילותי המעטות,
שגם הן לא תוכלנה לתאר עשירית מגל העצבות המתוקה שאפפני.
מה נעמו לי מילותייך,
אך מה רב הוא המיסתורין האופף אותן,
ובדוק של ערפל מטביען.
דבר כאדם בא בשנים תדבר ולא תוסיף.
האם כפאנטום תתחבא מאחורי הפרגוד והעלטה?
או האם המסכה תרד כבנשף של רומיאו וג'ולייט?
