גשם. כמה אני מצפה לו, מייחלת שיגיע, שישטוף את האבק מהכבישים,
את היובש מהצמחים, את האפור מהאנשים. אני עומדת במרפסת, שואפת
לקרבי את הרוחות המבשרות על בואו. היה שרבי כל השבוע, והנה
עכשיו זה נשבר, עוד כמה רגעים ימלאו השמיים גוונים של אפור
וטיפות יחלו לנשור על הקרקע הסדוקה, יספיגו אותה בנוזל החיים,
ירוו את צמאונה.  ואת צמאוני.
הגשם מתעכב. ממתין לרגע הנכון, מבקש לעשות כניסה מרשימה. רוצה
להיות מיוחד, כמו כל גשם. רק משניים נחסכת הטרחה הזו: היורה
והמטר.    לגבי המטר תמיד יש ספקות, וגם כאשר הוא מגיע-
ואני משתדלת שלא לפספס מטר לעולם-  אף אחד לא שמח, כולם רק
נושמים לרווחה בסיומו, הם כפויי טובה, מייחלים לקיץ שיגיע, קר
להם והם חולמים בהקיץ על חופים מוזהבים וגלידות בים וגלים
מלטפים.
אבל היורה שונה. גם אלו שלא אוהבים את החורף לא יכולים להתכחש
לזיק התקווה הניצת בעיניהם כשהם מריחים אותו, את הגשם הראשון.
מאז היורה האחרון עברו שלושה שבועות. הוא הגיע מוקדם, כאורח
בלתי קרוא, ומיהר להיעלם. והקיץ המשיך כאילו לא הופרע מעולם.
אבל אני ידעתי. אני זכרתי את היורה, ידעתי שהוא היה שם, שהוא
באמת קרה, באמת התרחש. אני זוכרת איך התעוררתי, מכוסה כולי,
עטופה בתחושה נעימה של התכרבלות חורפית וכפות רגליי מתחככות זו
בזו תחת השמיכה כדי להתחמם, איך פתחתי את החלון ורוח קרירה
טפחה על פניי, נוגעת לא נוגעת, מרפרפת על לחיי, איך- עדיין
עייפה-  ניגשתי למטבח וחיממתי מים בשביל הקפה של הבוקר,
כשהטלפון צלצל. אני זוכרת איך הרמתי את האפרכסת והקול ששמעתי
מהעבר השני, שגרם ללבי לפעום במהירות, אמר בפשטות- "גשי אל
החלון." ואיך ניגשתי, לא מבינה, ספל הקפה החם מחמם את כפות
ידיי ושפופרת הטלפון תלויה מעל שולחן האוכל, ואיך ראיתי אותן,
את הטיפות, הולכות ומתרבות במין שקט מלכותי שאפף את הרחוב,
נושרות על האדמה ועל שמשות המכוניות שחנו על הכביש, מותירות
סימנים, ואיך לבי התרחב לפתע, וחיוך גדול עלה על שפתיי, ודמעות
מילאו את עיניי וגרמו לנוף החי, המנוקד בצבעים עזים וחדים כל
כך, להיהפך למטושטש, לתמונה מופשטת שנחרתה על רשתית עיני לעד.
אני זוכרת איך לפתע נזכרתי בו, ומיהרתי אל הטלפון, מרחפת, קלה,
ואיך הוא עדיין חיכה לי, בעבר השני של הקו, קולו נמוך משום שרק
התעורר וישר טלפן אליי, ואומר לי שאולי לא היה צריך להתקשר,
אבל ידע שזה יעשה אותי מאושרת. ואני מודה לו, בלי מילים, יודעת
שהוא רואה את החיוך שלי עכשיו, יודעת שהוא מבין, לא את הגשם
הראשון, הוא ילד-של-שמש, אבל את האושר שלי. את האושר שלי הוא
מבין.

אנחנו מנתקים, אני עדיין עם חיוך על שפתיי, הוא חוזר לישון, לא
מבין מה זה היה שבכלל גרם לו להתעורר כה מוקדם בבוקר, ואני
יודעת למה, אבל לא אומרת את הסיבה, הוא הרי יודע אותה בעצמו.
ואנחנו לא מדברים יותר.
מאז יצא לי לראות אותו פעם אחת, מרחוק, במסיבת גיוס של חבר
משותף, הוא הגיע מאוחר עם מישהי אחרת, ואני עזבתי מוקדם, עם
ידיד, מבטינו נפגשו ואולי חייכנו זה לזו, אני לא יכולה להיות
בטוחה, ונראה היה שטוב לו.  לרוב האירועים החברתיים השתדלתי
שלא להגיע, ואני יודעת שהוא היה שם, ובשאר ההזדמנויות פשוט
פספסתי אותו, אני מניחה, במה שהיה שילוב מוצלח בין תזמון וגורל
לתכנון מוקדם.
גם לא ירד מאז גשם.
אז עכשיו אני מחכה, עומדת במרפסת, סבלנותי עומדת במבחן אבל אני
סמוכה ובטוחה שהוא יגיע, הגשם, הוא לא יכזיב אותי, לא הוא,
ומדי פעם אני מגניבה מבט אל הסלון, אל מכשיר הטלפון הניצב על
שולחן האוכל, בפינת האורחים, והוא עומד שם, דומם, לא משמיע
צליל, ואני מחכה.