זה התחיל כבוקר רגיל למדי, יום ראשון, אם אינני טועה. הוא קם
מהמיטה, צעד אל עבר המטבח, קרא ב'מעריב' על האירועים בלילה,
מזג לעצמו כוס קפה, אכל חתיכת עוגה קטנה (הוא לא אוכל בבוקר,
זה עושה לו בחילה), רבץ קצת מול המחשב, קרא את הדואר שלו,
התקלח, הצטחצח, התגלח, שם ג'ל, התלבש ויצא מהבית.
בדרך לתחנת האוטובוס ראה איזה מישהי, עם ילד, יושבת ליד הבנק
ברחוב. היא הייתה עטופת סחבות וראשה היה מכוסה, כמו ההם
בתמונות שהוא תמיד ראה מכל מיני מקומות בעולם שיש בהם מלחמה.
היו לה עיניים שחורות, כבויות, סובלות, שראו הרבה בחיים.
'עצוב', הוא הפטיר לעצמו בשקט, והמשיך ללכת.
כשהגיע לתחנה המרכזית, האוטובוס כבר אוטוטו נוסע. הוא רץ בשיא
כוחו, מנסה להדביק. הוא הספיק בזכות האישה הזקנה הנחמדה שביקשה
מהנהג לחכות לו. כשעלה לאוטובוס, ראה שהכרטיסייה שלו לא בכיסים
של החולצה, או בכיסים של המכנסיים, או ליד התעודה, איפה שהיא
תמיד. אז בשיא הנוחות ביקש ממישהו, שמשום-מה נראה בדיוק כמוהו,
שינקב עליו.
הוא נכנס לאוטובוס. מלא, כמו כל בוקר (יום ראשון זה היה, לא?),
ושוב הרגיש שמסתכלים עליו. בוחנים אותו במבטים מעריצים משהו,
לא ברורים. הוא התיישב במקום שפינתה לו עוד זקנה חביבה, וקרס
פנימה, עדיין נושם בכבדות מהריצה ההיא לאוטובוס.
לאחר כמה דקות, ביציאה מהעיר, כבר היה שקוע בשינה עמוקה. מבחוץ
הנוף חלף במהירות, ובראשו חלפו חלומות. הוא חלם עליה. ההיא,
היא בדיוק כמוהו. ענת. האוטובוס האיץ בכביש המהיר, והחלומות
המשיכו לרוץ. הוא חלם על ריצה בשדה חיטה פתוח. היא עמדה בצד
וחייכה. חלם על נסיעה לחו"ל עם החבר'ה, והיא עמדה מאחורי השער
ההוא, בשדה-תעופה, כשעולים למעלה ומשאירים את כולם מאחורה. הוא
חלם על שינה עמוקה בחוף הים, והיא ישנה לידו, שלווה ויפה.
הוא התעורר רק כשהנהג הכריז 'תחנה סופית'. הוא ירד, הסתכל
מסביב, וצעד אל עבר שער הישוב, שמעליו התנוססו כתובות בערבית.
'כנראה "ברוכים הבאים לדיר-אל-אמו" או משהו', אמר בגיחוך לחייל
שהלך איתו. הם נכנסו, ומטר אבנים קידם את פניהם בברכה. הם
התעלמו והמשיכו ללכת. כאשר הגיעו למקום אליו הלכו, חייכו לחייל
שעמד בשער, החליפו איתו כמה מילים. מספר דקות מאוחר יותר הוא
כבר החליף בגדים, ועמד עם שאר האנשים לשמוע מה חדש.
המ"מ שהיה שם חילק אותם לצוותים, ומינה אותו לראש צוות, 'בגלל
שאני סומך עליך ', הוא אמר.
לפעולה הם יצאו כבר רק אחרי שהחשיך. 4 בחורים צעירים, רעבים,
עייפים, יושבים. מדברים על כל מה שיש להם במשותף: מי יוצא עם
מי, מי מזיין, מי לא, לאן יוצאים ביום שישי ומה לעזאזל אנחנו
עושים כאן. לפתע מבין השיחים נשמע רעש. הוא נעמד, מהסה את
השיחה שמאחוריו, ומולו ניצב מחבל. הפנים שלו היו קצת מוכרות,
והוא בטוח שראה אותו בעיתון, אבל זה לא משנה כל כך. הוא ירה
צרור קצר והמחבל נעלם מגובה עיניו והיה שרוע על הרצפה. הוא
הקיא והתעלף.

כשהתעורר היה כבר בוקר, והוא שכב על מיטה לבנה במרפאה של
החובש, שמעליו רוכנת מישהי מחייכת. 'בוקר טוב', אמרה. 'אני שמח
לראות שאתה בסדר'. הוא היה מופתע לראות שזאת ענת, אך לאחר כמה
שניות התעשת וראה שהדמות שרוכנת מעליו היא לא אחרת מאשר החובש.
הוא התיישב במהירות. 'היה מוצלח אתמול, ולכן ביקשו ממני להגיד
לך שאתה יכול לנסוע הביתה לאפטר'. הוא לא הבין כל כך, והסתכל
במבט מבולבל. 'לך כבר הביתה, למה אתה מחכה? תעלה על א' וסע!'.
בדרך הביתה חשב על הלילה שעבר, ושוב נרדם. הפעם הוא לא חלם על
שדות חיטה, אלא על מטעי זיתים, ומולו הלכו יד ביד המחבל וענת.
הם התחבקו ונראו מאושרים. הוא שוב התעורר, לא בטוח אם מקריאת
הנהג 'תחנה סופית' או מהחלום המוזר. הוא לקח את התיק, ירד,
ופסע לביתו.
האישה מאתמול עדיין ישבה עם הילד ליד הבנק. הפנים שלה נראו לו
יותר ויותר מוכרות, והיא מצידה, בתוך ים הסחבות שלה, החזירה לו
מבטים שונים מאתמול. הפעם היא לא נראתה כמו ההם מהמקומות בעולם
שיש בהם מלחמה, אלא כמו תמונה מתחנת הטלוויזיה של החיזבאללה
שאהר'לה ברנע מראה לפעמים. היא החזירה לו מבטי שנאה יוקדת. הוא
התעלם והמשיך ללכת.
לבסוף הגיע הביתה, אכל חתיכת עוגה קטנה (הוא לא אוכל בבוקר, זה
עושה לו בחילה), מזג לעצמו כוס קפה, קרא במעריב על האירועים
בלילה, והלך לחדרו, לישון. ואז, זה סוף סוף קרה.
הצבא פשט מדיו.