היה היה פעם אילן זקן, הוא עמד איתן בלב עיר, על חלקת דשא,
וראה הרבה...

הוא היה שם כעד, שותק ניצב, מתבונן בקורות ובשינויים, בתחילת
עידן הטכנולוגיה. הוא היה שם וראה איך הווה הופך לעתיד, איך
זמנים משתנים, מתקדמים במהרה...

הוא התבונן בדברים בשתיקה...

הוא ראה את הסוסים והמרכבות, עוד כשהעיר הייתה בראשיתה, הוא
ראה מכוניות ישנות וחדשות...

הוא ראה את האופנות מתחלפות, והוא נשאר כל השנים לבוש באותה
אופנת עלי אקליפטוס.

אוהבים, שבאו לנפוש על הדשא תחת צילו, חרטו את שמותיהם על
גזעו, מאז תחילתו של הישוב ועד היום.

ורק האילן נשאר לו בודד, מתבונן במתרחש.

שורשיו מזמן כבר בולטים מהאדמה, מסועפים... צמאים לחברה, אך
אין אילנית, שתהיה לו לחברה.

למעלה מארבע מאות מניין שנותיו, והוא כבר כפוף, משקל חייו
מכביד על ענפיו.

וכל חייו הם מראות הברווזים באגם, הילדים הצוחקים, ההורים
המודאגים תדיר, הנוער הביישן, הזוגות בשקיעה...

הסוסים והמרכבות מזמן הוחלפו בענני הפיח מאגזוזים של
מכוניות...

המושבה הקטנה מזמן הפכה והייתה לעיר גדולה ומתועשת...

רבים מאלה, שעברו, או עצרו לידו, מתו מזמן...

גם הברווזים נעלמו להם מהאגם הקטן, ואין איש יודע לאן...

ורק האילן הזקן נותר שם, מזיל דימעה במיסתור, ומייחל, שהדברים
ישתנו ויחזרו להיות טובים, יפים ונעימים, כמו בתחילת הישוב,
כשרק עברו פה סוסים ומרכבות.

ואני את האילן הזקן זוכרת, וכמותו מזילה דימעה במיסתור, דימעה
של געגועים... ומייחלת, שיבואו ימים טובים.