[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הוא אחז את ידי בידו ויחד טיילנו לנו בין עצי השדרה...

אני זוכרת את זה, כאילו זה קרה אתמול, והייתי אז בת שנתיים...
אחי לא מזמן נולד, ראיתי באחי הקטן מתנה משמים, אבל באותו
טיול, לא חשבתי כלל על התינוק שבבית.

דיברנו, הוא סיפר לי על ילדה, שהוא אהב בכל ליבו, שהייתה בערך
בגילי, רק קצת יותר גדולה, כשמתה.

קולו בקושי נשמע: "בגלל היא מתה, לא הייתי שם בשבילה, לא הבנתי
את חשיבותה של אהבה... זילזלתי! ורק כשהיא מתה, הבנתי."

צמרמורת תקפה אותי, ורחמיי נכמרו עליו. הוא לא סולח לעצמו על
מות בתו, ועכשיו אין לו מי שיאהב... איש נחמד... חבל
כל-כך...!

הוא ביקש ממני רשות לבוא לפעמים לבקר, רק להיות קרוב לזיכרון
המתוק שנותר לו. הוא אמר שייתן לאימי כסף, שהיא תיקח אותי
לחנות, כדי שאוכל לבחור לעצמי את המתנה ממנו...

ואז שאלתי: "גם לאחי תקנה מתנה?"

והוא ענה שלא, שהמתנה היא רק בשבילי, ולאחי אמא תקנה מתנה
משלו.

"מה שתבחרי, אקנה לעצמי אותו דבר, וכשתרגישי רע, וכשתצטרכי
אותי, קרבי את המתנה, שתבחרי אל הלב, ותחשבי עליי, אני כבר
אגיע."

ומאז, תמיד, כשהייתי זקוקה לחבר אמיתי, הוא היה היחיד שבאמת
היה שם בשבילי תמיד ובכל מצב, לאורך כל השנים!

אינני יודעת כמה זמן דיברנו, אך זה נראה ממש הרבה זמן.
התיישבנו על חומה נמוכה, והמשכנו בשיחה... "את ואני..." הוא
אמר... והוסיף גם את המילה ביחד, וזרק גם כמה דימויים, לתאר
למה הביחד שלנו דומה.

מוזר שבגיל שנתיים כבר הייתה בי תבונה של אדם מבוגר... אז זה
נראה הדבר הטבעי ביותר בעולם, היום, כשאני מתבוננת באחייניות
שלי ובילדים אחרים בגילאים קרובים, אין להם את התבונה העמוקה
הזו, תבונה כזו מתחילה להתפתח בגיל הרבה יותר מבוגר! - מה קרה
לי?

יומיים לאחר מכן, הלכתי עם אמא ואחי התינוק שהיה בעגלה, ובחנות
הצעצועים, איך שנכנסתי בדלת, הכל נעלם והיה שם רק הדובי הזה על
המדף העליון, עם פעמון קטן קשור בסרט אדום לצוואר, זה היה
הדובי השלישי מימין. צרחתי, כשהמוכרת הורידה דובי אחר, דומה
מאוד, אבל זה לא היה הדובי שלי! - לא וויתרתי!

אמא ניסתה לשכנע אותי לקחת צעצוע אחר, היא ניסתה גם לאיים...
אבל אהבתי את הדובי, כמו שאהבתי את האיש, ולא הסכמתי לקבל
תחליף.

אהבתי מתוך בחירה, הייתי חופשיה לבחור... כל-כך רכה בשנים,
וכבר ידעתי אהבה מהי!

עברו השנים וגדלתי, לשמו מעולם לא שאלתי, לא הייתי זקוקה לשם.

כל החיים... 33 שנה עברו חלפו להן, אחי גדל גם הוא והתחיל לתת
כל הזמן הרצאות על "למה חייבים לפחד..." ולא מאפשר לדבר איתו
על שום דבר אחר. ואני עוד בילדותי נטשתי את הדת, ובחרתי בחופש,
החופש שלימד אותי האיש להעריך. אך זה לא מנע ממני ללמוד קבלה
ולהשתמש בחוכמה ובכלים.

33 שנה, לכל מקום אליו הלכתי, ליווה אותי הדובי הישן, אם
בגלוי, ואם מוסתר...

היום הדובי הזקן מתפורר לו, אבדו עיניו לפני שנים, אך עדיין
מארח הוא לי חברה בלילות על מיטתי. היום אני כבר פוחדת לחבק
אותו, שלא יהרס לגמרי, אז אני מחבקת דובי חדש יותר, והדובי
הישן עדיין על מיטתי, לצידי, בכל יום ובכל לילה, במקום כבוד
מיוחד.

ובעת פריחת-ההדרים נפרדנו לשלום...

ובעת פריחת-ההדרים, נותרתי מתגעגעת, עד היום...



נכתב בהשראת הדובי הישן שלי, ומוקדש לו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זפק






מתוך: "1000
מילים שכמעט ולא
משתמשים בהן"


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/10/03 16:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הזהב הלבן

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה