עכשיו אני יכולה להגיד את זה בביטחון גמור - כל קשר בין
הסיפור למציאות מקרי בהחלט

מוקדש לאחת והיחידה, נטע.  אני אוהבת אותך.

לבהות באויר.
להרים גבה.
לעשות את פרצוף ה"אני יפה" שלי ולקוות שהחבר שלו יסתכל עליי.

חם כאן בווגאס, וואללה חם, ויבש.
הכל פה נראה כמו אילת, מינוס אערסים ובחורות בבקיני
פלוס קזינו, אנשים שיכורים בכל פינה והמון זוהר מלאכותי.
כיאה לארצות הברית.
-"היי גירלז, אר יו פרום אראונד?" מישהו ניגש אלי ואל מאי.
חייכתי אליו מקודם, סתם מתוך שיעמום.
עד שאני מצליחה להדליק סיגריה במקום המזורגג הזה בשקט מבלי
שיבקשו ממני להעביר אותה ליד השניה, אז אני גם חייבת לחייך
לאיזה מישהו שנראה חמוד.
ו... נו... ככה זה בנים. רואים שבחורה מחייכת אליהם ואז הם
בטוחים שזהו, הבחורה מאוהבת בהם על מעל הראש ותהיה מוכנה למכור
את הסבתא שלה בשביל סטוץ זול.
-"נו ווי אר נוט פרום אראונד".
הופה... שתי בחורות אבודות בלאס וגאס , והוא(!!!), הוא המושיע.
הבן אדם היחיד שנשלח אליהן כדי לעזור להן,
ל.. אה... להתאקלם באיזור. (ככה קוראים לזה היום...)
-"או רילי?" נו נוט רילי יא אידיוט, אתה במצלמה נסתרת ולי
ולמאי אין מה לעשות כאן חוץ מלעבוד על אנשים שאנחנו לא
מהאיזור.
-"סו פרום וור אר יו גירלז"?
-"פרום יזראל".
טה-דם! נאמרה המילה המפלילה - יזראל. האינסטינקטים הבאים:
שתיקה.
הנהון יציב של הראש.
הבעה רצינית.

ואז חיוך או לחילופין הבעה של "אבא שלי מת אני חייב לעוף".

התגובה המילולית מתחלקת לשני סוגים (במידה והאבא החליט להשאר
בחיים):
הסוג הראשון יגיד שהוא שמע על הבלאגן שיש שם, הפיגועים,
המחבלים המתאבדים, ואז ימלמל שמות כמו אריה שרון ערפעח, חוסי,
ועוד כל מיני שמות שמזכירים ראשי ממשלות ונשיאים.
החלק השני, לעומת זאת, יגיד:
-"או... יס אופקורס יזראל, זה מוסט ביוטיפול גירלז אין זה
וורלד, סו יו מאסט בי פרום דר ביקוז יו טו אר וורי ביוטיפול".
הוא אומר ומתיישב ליד מאי.

לא כיף.
בחיי שלא כיף.
אני מחייכת אליו והוא מתיישב ליד החברה שלי.
לא משנה שהוא לא הטעם שלי, ובכל מקרה לא הייתי רוצה איתו
משהו.
אבל איך הוא מעיז, אחרי שאני מחייכת אליו, להתיישב ליד חברה
שלי?!

החלפת גילאים, שמות, ואז "איי וונט יו טו מיט מיי פריינד".
פריינד? שו פריינד?
אני משוטטת בעיניי לנקודה בא אמור להמצא אותו פריינד ארור, והן
פוגשות זוג עיניים כחולות.
"היז ניים איז מייקל".

כשהיא מסתכלת עליו, היא רואה שמיים.
משהו אין סופי שלא מתחיל ולא נגמר בשום מקום אלא פשוט קיים.
קיים משחר הימים וימשיך להתקיים גם אחרי הכל.
היא יכולה לטבוע בהבעות הפנים שלו.
היא יכולה להפוך לנוזל ממגע היד שלו והשפתיים שלו על עורה.

הוא אמר לה שיש לה עיניים מדהימות.
כל כך הרבה זמן כבר לא אמרו לה את זה.
כאילו כבר אנשים למדו לקבל את הדברים שמרכיבים את המראה שלה
כיחידה אחת שלמה.
ועיניים ירוקות נבלעות איפשהו בין השפתיים והאף.
כבר אמרו לה שהיא יפה, אבל לא הסבירו לה למה.
הוא כן.
הוא אמר שזה במבט,
בחיוך,
בצורה שבה היא מטה את הראש לאחור שהיא צוחקת.
בעיניים שלה.

הוא שבר לה מוסכמות.

אומרים שאין דבר כזה אהבה ממבט ראשון.
לפחות אם אין "קאמרה, לייטס, אקשן!" מסביב.
אומרים שכימיה מתפתחת עם הכרת הבן אדם.
החומרים הכימיים במוח מתחילים לפעול בהתחלה ממשיכה מינית.
מראה.
ריח.
קול.
הגירויים הפיזיים.
אומרים שאהבה מתפתחת רק לאחר ההיכרות.
כל אחד וההעדפות שלו.
היא נהגה להאמין למה שהם אומרים.

הכל פה נראה כל כך מלאכותי.
כאילו בנוי כמשחק עם חוקים הידועים מראש.
שני בנים.
שתי בנות.
משועממים.
הבנים מדברים עם הבנות.
משתדלים להחמיא ולהצחיק.
הולכים לדירה של הבנים.
שותים כמה משקאות.
מפתחים שיחה.
זוג אחד הולך לחדר השינה.
השני נשאר על הספה בסלון.

מייקל מסתכל עליי.
"דיי אר גואינג טו גט ביזי", אני אומרת לו.
שמאי והחבר שלו, ג'רמי, הולכים לחדר השינה.
הוא מחייך אליי.
קיטשי ככל שישמע, אני מרגישה כאילו החיוך שלו ממש מאיר את
החדר.
"דיז אר קלין שיטס אובר דר, איי וויל קיל הים איף הי וויל מאס
איט אפ."
אני צוחקת.
תוהה אם גם החיוך שלי מאיר משהו.
הוא מלטף לי את הפנים בעדינות.
יש משהו באוויר.
יותר ממשיכה מינית.
או שזאת רק אני?
מדברים עוד כמה דקות.
לא ברור אם בגלל שרוצים לדבר.
            אם בגלל שרוצים למשוך את הזמן
            אם בגלל שאין משהו אחר לעשות.
מחפשים סיבות להתקרב.
להישען קדימה ולכבות את הסיגריה, ואז שנשענים לאחור להישען
באלכסון לכיוון של האחר.
או למשל להניח את בקבוק הבירה ליד שלו, רק כדי שאני אצטרך
להתקרב אליו קצת.
מדברים על הצמידים שלי. אחד מפסטיבל שהיה בארץ, אחד זה צמיד
חברות שלי עם מאי, אחד קיבלתי מידיד טוב שלי, ואחד קניתי, אבל
לא אמרתי לו שקניתי, אמרתי לו שהחבר שלי לשעבר הביא לי.
שקר לבן, רק כדי שיהיה יותר מעניין.
זה חוקי.
חייב להיות חוקי.

שתיקה.

עשר שניות.
בין ההבנה.
לקירוב הראש.
לנשיקה.

בעשר השניות האלה היא מצטערת שזה הלילה הראשון והאחרון שלה
בלאס וגאס,
בעשר השניות האלה היא חושבת לעצמה שזה רק סטוץ.
מנסה להניח את הלב שלה על השידה.
לכסות אותו בשמיכה ולאטום לו את האוזניים.
שלא יראה ולא ישמע.
השמיכה כנראה נפלה, ואיתה גם אטמי האוזניים.
כי הוא ראה.
ושמע.
אולי זה קרה בזמן שליטף לה את הפנים ולחש לה דברים לשפתיים.
אולי זה בזמן שעצמה את עיניה.
אולי ברגע שהגוף שלהם התחבר.
אולי זה ברגע שכרכה את הרגליים שלה מסביב לגופו והעבירה את
הציפורניים שלה במורד הגב שלו.
אולי זה ברגע שפתחה את עיניה.
אולי זה קרה בזמן שכיסה את שניהם בשמיכה, ואמר לה שהיא כל כך
מדהימה,
ושחבל שהוא לא יכול למצוא בחורות כמוה כאן.
ושתפסיק להסתכל עליו עם העיניים האלה שלה כי זה גורם לכל
הבפנים שלו להתבלבל.
אולי זה ברגע שאמר לה שהוא יבוא לארץ, למרות שהוא מפחד מטיסות,
רק כדי לראות אותה, ולהיות איתה קצת.

אולי זה ברגע שהוא גרם לה להרגיש.

אבל מתישהו.
זה קרה.

הם אומרים, שרחוק מהעין זה רחוק מהלב.
אומרים שאנשים יגידו הכל כשאין להם דבר להפסיד.
אומרים שהכל בסופו של דבר רק זיכרון מתוק.

אבל הוא שבר לה מוסכמות.
וכבר לא אכפת לה מה אומרים.